החיים דרך הדף

אתמול המר בחור התעצבן כשהוא על ההגה, לא בשונה מכל אדם ממוצע שנוהג בארץ וחווה road rage מפעם לפעם.

זה אפילו לא היה כל כך מוגזם, הוא פשוט כעס על נהג אחר שעשה לו קטע מסריח, אבל באותו רגע כמעט התחלתי לבכות. רציתי להיעלם.

לא כי חששתי שהנהג השני יצא מהרכב וירביץ לבחור שאיתי, כמיטב המסורת.

פחדתי שאיכשהו הכעס שלו יהפוך להיות באשמתי, שאני אשא בתוצאות.

לא שזה הגיוני, אבל הכה בי אותו פחד מוכר, עוד מההוא, וולדמורט, כמו שחברה יקרה קוראת לו, שכשהוא כועס, איכשהו הכעס ימצא דרך להפוך להיות קשור אליי או מופנה כלפיי. 

הוא יחזור ויגיד שזה לא קשור אליי, הוא פשוט נחרץ או נחוש, או כל מילה אחרת שתתאר את מה שהוא באמת - כועס.

וברגע שאני אשאל שאלה, או אעיר הערה, או אתקיים במרחב כשהוא במצב כזה, מתישהו זה יהפוך להיות בגללי. מתישהו זה יהפוך ל:

"את לא רואה שאני בסטרס?"

"את באמת מצפה שאתייחס לרגשות שלך כשאת בוחרת בזמן הכי גרוע להגיד אותם?"

"אולי את לא מסוגלת להבין מה אני עובר כי החיים שלך קלים"

וכל שנותר לעשות במצב כזה הוא להיעלם.

פשוט לא להיות

או פיזית להיות, אבל לשתוק ולתת לו להיות במה שהוא מרגיש ועושה כרגע

או לתת לו לדבר ולפרוק, כמה זמן שהוא צריך, ולהקשיב, למרות שהוא לא יתן לך לדבר או להשמיע דעה על מה שהוא אומר, אבל את לא יכולה להתנתק ולהיות במחשבות של עצמך, כי אז את לא מקשיבה לו והוא נפגע

אבל מה שבאמת הוא צריך ממך זה שתעלימי את עצמך

שלא תהיה לך דעה חוץ מכשהוא רוצה שתהיה לך

שלא יהיו לך צרכים חוץ ממה שתואם את שלו, ובמינון שתואם את שלו.

במשך כל כך הרבה זמן העלמתי את עצמי

רק לא להכביד

רק לא להתלונן

רק שלא ירגיש שאני נגדו

זה הגיע למצב שהוא יכול היה לשכב במיטה, בזמן שאני מחבקת אותו, צמודה אליו, מבלי שהוא יחוש בבכי שלי.

ניסיתי להקטין את עצמי ולהעלים את עצמי כמה שרק יכולתי

כדי לא לאבד אותו

עד היום בו ארזתי תיק. 

 

אותו יום התחיל עם ריב

דבר כזה לא היה מאוד חריג, אני מניחה

אבל באותו יום הוא לא נתן לי להעלים את עצמי, לא משנה כמה ניסיתי. 

ביקשתי לעצור את השיחה

והוא המשיך אותה

ביקשתי להמשיך אחר כך

והוא עדיין בשלו

הלכתי לחדר וסגרתי אחרי את הדלת

אז הוא שלח לי הודעות בווטסאפ. צרורות, במשך שעות. 

דיברתי עם חברה מתוך החדר, המצילה שלי

היא אמרה לי שוב ושוב לקום וללכת משם

אבל לא הייתי מסוגלת

רציתי להעלים את עצמי משם אפילו יותר, אבל ידעתי שגם ההיעלמות שלי בשלב הזה תהיה פעולה נגדו. פעולה שיהיו לה השלכות שלא ידעתי מה הן, והפחיד אותי לגלות. 

אחרי כמה שעות קמתי, אני לא בטוחה אפילו מה בדיוק הקים אותי, וארזתי תיק

אמרתי לו שאני הולכת לכמה ימים, ויצאתי מהדירה שלנו.

התגובה לא איחרה לבוא והוא המשיך בווטסאפ עם הודעות על האקט המתריס שעשיתי, ושאם אני רוצה לחזור חזרה לקשר, אני אצטרך לעשות עוד דברים (שכולם יעלימו אותי מבפנים, אבל ידרשו נוכחות פיזית)

כל מה שרציתי זה לא להיות באותו רגע

לא להתקיים

והרגשתי שהוא לא נותן לי.

הוא לא רצה שאיעלם

אבל הוא גם ממש לא רצה אותי שם, נוכחת

הנוכחות שלי, כמי שאני ולא כקליפה שתפורה למידותיו, זה לא מה שהוא היה מוכן לקבל

 

אני לא יודעת למה הייתי צריכה להריץ את אותו יום בראש שוב.

אני לא מבינה למה הבחור המקסים, שכעס על נהג אחר בכביש, גרם לי לבהלה כזאת

כאילו אני שוב בחדר

מאחורי דלת סגורה

מנסה להיעלם.

 

אני יודעת שזה מאוד ארוך. אשמח אם בשביל המחקר האנתרופולוגי הקטן שלי, מי שקרא עד כאן יגיב 💩