כבר הרבה זמן שכוח פנימי מושך אותי לעבר רביצה אינסופית על הספה.
קשה לעבוד
קשה לחפש פרויקטים
קשה לקדם כל דבר שאני רוצה לקדם
החיים יותר פשוטים מהספה
עם הטלוויזיה דולקת ומשהו לאכול ליד.
זה כיף
זה מנחם
זה מעניין
אבל אני עומדת במקום
אני עסוקה באיך לא לעשות לעצמי רע
שאני ממעיטה לעשות לעצמי טוב
נשאבת לכלום שעל הספה שלי
מתחזקת את הערך self preservation במקום לבנות קומות בחיים שלי
מה מפחיד אותי בלקום מהספה?
מה מטריד אותי בלמלא את הלו"ז הכל כך ריק שלי?
אולי אם הוא יהיה קצת יותר מלא, לא יהיה לי את הריק שאני אוהבת?
אולי לא אוכל למלא אותו במה שאני רוצה כי הוא יהיה מלא בכל השאר?
אבל בסוף הריק נשאר ריק, ואז מה?
אני מצד אחד מבינה אנשים שמביאים ילדים
אתה לא חושב את המחשבות האלה כשיש לך ילדים
אתה רק מתפלל ל5 דקות בהן תוכל לרבוץ על הספה ולעשות כלום.
וזה לא מפתה אותי לעשות ילד
בכלל לא
אבל זה כן גורם לי לתהות אם תמיד יש יותר מידי דברים לעשות
או שיש ריק
ואם אני צריכה לבחור,
אני תמיד בוחרת בריק
כדי שהחיים שלי יהיו קלים
טובים
רגועים.
האם זה לא נכון?
האם אנשים עם חיים עמוסים נהנים יותר ומקבלים יותר ממה שהם צריכים?
או שפשוט אין להם את הזמן לחשוב על זה.