החיים דרך הדף

אלי הוא אדם אפור, עם עבודה אפורה ודירה אפורה וחיים אפורים. 

הוא עובר כל יום, שנראה אפור בדיוק כמו זה שקדם לו, ומסיים כל יום במיטה האפורה, ליד השידה האפורה, בחדר עם נוף אפור, ולאותו הדבר הוא קם למחרת.

עד שבאמצע יום אפור במשרד האפור שלו, מופיע צבע פתאום. 

"אתה יכול לבוא היום ב17:00?" מופיע על מסך הטלפון האפור שלו. 

לפתע עולה חיוך קטן על פניו של אלי, שבדרך כלל, חסרות כל הבעה. 

יוסי, חבר של אלי מהעבודה, מסוג החברים שלא היו חברים אם לא היית יושב לידם 9 שעות ביום, 5 ימים בשבוע. לא בדיוק ההגדרה של חבר טוב, אבל הוא שם לב לשינוי באלי. 

"מה? יש לך דייט הערב או משהו?" 

אלי עונה שלא ממש. הוא היה מת לספר ליוסי, מת לספר למישהו. זה הדבר הכי צבעוני שיש, אבל הוא לא מעיז לספר לאיש. הוא מעדיף שימשיכו לראות בו האדם האפור שהוא מקרין החוצה בכל יום אחר, חוץ מהיום בשעה 17:00.

בשעה 17:00, אלי יגיע לבית צבעוני עם פרחים בגינה ואיזה מגלשה לילדים וכדורגל בלוי שנהנו ממנו כראוי. יעלה לו חיוך גדול כשהדלת תיפתח בפניו, ומולו תעמוד אישה קצרת סבלנות שמחזיקה טלפון צמוד לאוזנה. היא אמנם נראית עצבנית מהשיחה, אבל מרימה לאלי חיוך קטן כשהוא נכנס. היא הולכת לסלון, כדי להמשיך את השיחה בזמן שאלי תולה את המעיל שלו בכניסה. הוא מכיר את הבית ויודע בדיוק לאן ללכת. הוא פותח דלת שממנה יורדות מדרגות למרתף. הוא מציץ שוב באישה הנאה שמדברת בטלפון. גופה מתוח כמו קפיץ. והיא רוקעת ברגל בחוסר סבלנות. היא מסתובבת להתבונן באלי, אך הוא כבר ירד למרתף וסגר את הדלת אחריו.

במרתף מחכה מלונה, קערות מים ואוכל לכלב, ועל השולחן יש קולר ורצועה עם שקי קקי. אלי שם לעצמו את הקולר ומסיר פריט לבוש אחד אחר השני, ומקפל אותם בזהירות על השולחן, עד שהוא עירום. הוא עובר לעמידה על שש ומתחיל לשתות מקערת המים של הכלב. מלמעלה נשמעות צעקות מתוסכלות של האישה בטלפון. ההבעה של אלי חושפת שזה מטריד אותו, אבל הוא ממשיך לשתות ברוגע מהקערה עד שדלת המרתף נפתחת במהירות, והאישה עומדת מולו עם הבעה רצינית. הוא מרים אליה את הראש ומתקרב אליה בהתלהבות. הבעת מתרככבת עד שהיא מפרה את השקט ביניהם. 

"אני צריכה שתעזור לי, כלבלבון מתוק שלי. אתה יכול לעשות את זה בשבילי?" 

אלי מתרגש ומהנהן בראשו במהירות נלהבת. האישה מחייכת חיוך קטן ומוציאה ממגירה שוט מעור. אלי מפנה אליה את גבו באוטומט, והיא מתחילה להטיח בו את העצבים שלה ומשסה בו את השוט שלה. 

פניה הופכות אדומות והיא מכסחת לו את הצורה. היא לא מפגינה רחמים, ופשוט יוצקת את עצמה, את הכאב שלה, את הצרות שלה, לתוך אלי, לגוף שלו. הגב, הרגליים והישבן שלו מראים סימני פציעות, ועל פניו נראה סבל גדול, אבל הוא לא מוציא הגה.

אלי שומע את האישה מניחה את השוט על השולחן ומאפשר לעצמו לקרוס על הרצפה ולהתנשף בכבדות. היא מתכופפת אליו ונותנת לו נשיקה על הלחי תוך כדי שהיא לוחשת באוזנו "תודה" ויוצאת מהחדר.

אלי דומע ומחייך מאוזן לאוזן. הוא נותר לשכב שם ולהסדיר את נשימתו ולאחר זמן קצר, הוא קם ומתלבש. הוא יוצא מהמרתף ורק שומע את צליל המים הזורמים במקלחת. הוא מחייך ונאנח כשהוא מסתכל קצת מסביב, בבית הצבעוני שהוא נמצא בו, תוהה לעצמו אם הוא יכול היה לחיות בבית כזה. הוא חותם את המחשבה הזאת ברגע מר מתוק והחלטה שכנראה שלא. הצבעים היו מכאיבים לו בעיניים אם היה נשאר להסתכל בהם יותר מידי.

הוא פותח את הדלת כדי לצאת. על החולצה האפורה שלו מבצבצים כמה כתמי דם שמכניסים צבע לבגד. הוא נזכר ששכח משהו וחוזר פנימה. כמעט נראה כאילו התחרט על ההחלטה מקודם, ורוצה להישאר עוד קצת בחמימות ובצבע. אבל אז הוא לוקח את המעיל שלו ומכסה את הגב המדמם, וחוזר לחייו האפורים.

אני מברמנת כבר תקופה בבר פסנתר של מלון גנרי בעיר פרוורית בצ'כיה. אין פה הרבה לקוחות. רוב באי המלון מעדיפים לשתות במקומות אחרים, אז יש לי הרבה זמן עם עצמי בעבודה בדרך כלל.

היום היה חלש במיוחד. משמרת ערב של אמצע שבוע, חורף, אבל עוד לא חג המולד. אין בבר כמעט אף אחד. רק זוג זקנים, שותים קוקטיילים ומצחקקים, כנראה בחופשה הרומנטית שלהם, לפני שטירוף החגים מתחיל והמחירים עדיין מאפשרים להם לטייל עם הקצבאות שלהם. עוד גבר מבוגר שיושב לבד, שותה וויסקי וקורא ספר. כנראה אורח של המלון שלא רצה לצאת לקור בשביל המשקה של סוף הערב, ועוד שני גברים צעירים ששותים שמפניה כדי לחגוג משהו, אבל ממהרים ללכת. הם רק עוברים פה. ועל הפסנתר, הבחור הקבוע. 

הוא מסתורי ואפלולי, כמו המוזיקה שהוא מנגן. הוא מגיע בתחילת כל משמרת, בלי להחליף מילה, ועוזב ברגע שהיצירה האחרונה אותה הוא מנגן מסתיימת, בלי לומר שלום. 

ניסיתי לדבר איתו כמה פעמים, אבל הוא לא מרים את העיניים מהפסנתר אף פעם. לפני שבועיים, חשבתי שהצלחתי לראות דמעה מרצדת בפינת עינו כשהוא ניגן את אחת המנגינות העצובות שלו. אי אפשר באמת לדעת. הוא לא הרים את המבט, אבל זה פרט שהגדרתי כחשוב כי זה הדבר שהכי קרוב לתקשורת שהיה בינינו. 

לא מעט אני מעבירה משמרות חלשות שכאלה במחשבות עליו, על החיים שלו מחוץ לשעות שאנחנו חולקים. הוא תמיד כזה שקט? או שביום שהוא לא עובד, ניתן יהיה לראות אותו יושב בבר אחר עם בירה, לא - יין אדום אולי? ועם כמה חברים. מדבר וצוחק כאחד האדם. אם הוא ירים את המבט אליי, אני אראה את זה? אני אראה אדם אחר מהאדם העצוב הזה שיושב עם עצמו, כמו לבד בעולם? 

ואם הוא יסתכל לי בעיניים, האם הוא גם יראה יותר? יותר מסתם ברמנית שמכינה לאנשים לשתות ומנקה כוסות בסוף המשמרת? האם הוא יראה עולם ומלואו, כזה שחוצה מילים ומעשים, שאפשר לראות רק מלהסתכל? אפשר בכלל לראות את כל זה רק מלהסתכל? 

כל עוד הוא לא מסתכל עליי, אני לא אדע, אבל זה מה שאני מקווה, שיום אחד אני אפגוש את עיניו העצובות, ואראה מה ניתן לראות בהן, ואולי, מה הוא רואה בי איתן. 

לפעמים אני נמנעת מלהסתכל לכיוונו כל המשמרת, כדי לא להתאכזב שהוא לא מרים את מבטו אף פעם. 

אבל באותו ערב של סוף נובמבר משהו, קרה משהו אחר. נכנסה מישהי מוזרה לבר. בניגוד לחתיארים האופייניים למקום, היא הייתה אישה צעירה. על פניו לא היה בה משהו מיוחד. המעיל הנפוח שלה חשף שהיא תיירת. מקומית הייתה לובשת משהו יותר מסוגנן. תיירת שמגיעה ממקום חם יותר ממזרח אירופה. אולי בגלל זה היא נכנסה לבר? כדי לחמוק מהקור שהיא בבירור לא רגילה אליו? 

מתחת למעיל הסתתרה גזרה די נאה ושיער מתולתל בצבע שבהחלט מסגיר שהיא לא מפה. לא שכאן אין נשים עם שיער בהיר, אבל השיער שלה התבהר מכך שהשמש ליטפה אותו מספיק כדי להשאיר חותם. 

היא התיישבה והזמינה כוס קפה. הכנתי את הקפה ותהיתי איזה תוכניות כבר יש לאישה המסתורית שמזמינה קפה בשעת לילה מאוחרת, ועוד במקום כזה, שאין כמעט מה לעשות בו, בטח שלא בלילה של אמצע שבוע קר. 

כשהתקרבתי להגיש לה, לא נותר מקום לספק לגבי הסיבה לכניסתה, זה לא היה הקור או המשקה, או אפילו הבחור המסתורי, שאם לא הייתי קנאית אליו כל כך, הייתי מסוגלת לדמיין שהאישה עשויה להיות בת הזוג שלו. זה היה הפסנתר, היא נכנסה כי רצתה להאזין לפסנתר. היא לא הורידה את המבט מהבחור שמנגן. המבט שלה היה סוער ומסתורי, אבל הוא בבירור לא היה מיועד לבחור, אלא לפסנתר. 

פתאום, ואני לא יודעת איך, הבחור כאילו זיהה את המבט הכל כך זר שלה, והוא הרים את עיניו מהקלידים והמבטים שלהם נפגשו. כאילו הם חלקו את אותה הרגשה, את אותה הבנה. לא האמנתי שהעיניים שלו יכולות להתרומם לגובה כזה, ואם כבר, אז למה לא עבורי? למה לא אליי? אני כאן, מתבוננת בך, אני מתבוננת חודשים, אבל את המבט שלי אתה לא מרגיש צורב את עורך. בשביל המבט שלי, העיניים שלך לא עוזבות את הקלידים. 

הוא המשיך לנגן, בלי להוריד את עיניו מאותה אישה. היא סיימה את הקפה שלה מבלי לנתק את מבטה ממנו גם היא. לאחר מכן היא קמה. הוא נראה מבוהל, שמא היא תלך, אבל היא התקרבה אליו, בעודו ממשיך לנגן, ונעמדה לצידו. היא הניחה את היד שלה על זרועו ברכות. באותו רגע הייתי כבר משוכנעת שהם מכירים, וכל המתח הזה הוא תחבולה לצופה מבחוץ, אבל הוא הגיב כלא יודע מה היא רוצה. היא משכה את השרפרף שלו כך שיפנה לה חצי ממנו. היא התיישבה לידו והתחילה לנגן איתו. 

אם לא הייתי כל כך מבואסת שלי לא התמזל לפגוש את העיניים שלו, הייתי מעריכה יותר את המנגינה ששניהם יצרו ביחד. 

נזכרתי בכלל להקשיב רק רגע לאחר שהנגינה הסתיימה. השקט פתאום הדגיש את הצלילים היפים שקדמו לו. התמלאתי לרגע בחרטה על שהייתי עסוקה במרמור של עצמי ולא בדבר היפה שנוצר באותו זמן, רק כי לא זכיתי לקחת בו חלק, אבל התנחמתי בכך שעשיתי הסכם עם עצמי להאזין בקשב ליצירה הבאה. 

אבל אז האישה המסתורית קמה ולבשה את מעילה. הבחור הסתכל עליה במבט מבקש, רק שתישאר עוד, או שלפחות תגיד לו את שמה ותמשיך את האינטראקציה המקרית הזאת עוד קצת, אבל היא סיימה לרכוס את המעיל ולשים שטר על השולחן בו ישבה. היא הינהנה לי

כאות תודה, ולבחור לא אמרה דבר, רק הסתכלה בו במבט הסוער שלה, עד שפתחה את הדלת ויצאה. 

לא הורדתי את המבט מהבחור. קיוויתי שלאחר שהצינה שהכניסה לחדר כשהלכה תחלוף, העיניים שלו סוף סוף יפגשו בשלי, כשהוא יחפש עיניים שראו את מה שהוא ראה עכשיו, אבל הוא רק התבונן לעבר הדלת לכמה רגעים, עד שהוא הוריד את מבטו בחזרה לקלידים, וחזר לנגן. חיפשתי את מבטו עד סוף הלילה, אבל העיניים שלו לא עזבו את הפסנתר שוב.