גלה לי את הסוד

אני ברצף של ימים גרועים, אני אפילו לא יודעת אם הם כאלו גרועים כמו שנמאס לי שמזלזלים בי ככה.
כל מי ששואל אותי מה שלומי ואיך עובר היום שלי בא לי לענות לו שחרא, למרות שאני יודעת שזה לא נכון כי היו לי מלא הצלחות וחוויות חיוביות לאחרונה, אבל אני פשוט לא מצליחה לראות אותן כרגע.
זה פשוט כל כך מתסכל אותי שאני לא מצליחה לראות מעבר לזה. זה כאילו שמישהו שם וילון שחור שאני לא מצליחה להזיז.
אני תמיד מדברת על יציבות וביטחון, אבל כרגע בא לי שמישהו שיעוף עלי, שירים לי ויראה אותי מעבר לכל הכישלונות האחרונים שאני מרגישה שאופפים אותי. בא לי שיאהבו אותי, שמישהו יעריץ את האדמה שאני הולכת עליה (ולא במובן של ינשק לי את הנעליים), בא לי להרגיש נאהבת ויותר מכל בא לי לחייך. מרגיש שאיבדתי את החיוך שלי לאחרונה ואני שונאת את זה וכל מה שנשאר זה חיוך מזוייף שאני לא מזהה יותר. 
ופאק, אני לא יכולה יותר שמרימים עלי את הקול, אני עדיין לא חירשת, אני אשמע גם אם לא יצרחו עלי.

אז השבוע חזרתי להתאמן אחרי תקופה שלא, האמת שלא ידעתי כמה זה היה חסר לי עד שהגעתי למכון.
עם כל זה שאני מתלוננת על זה, אני חושבת שהתמכרתי לתחושה הזאת (מעבר לזה שזה עושה לי טוב).
אבל היי, היתרון היחיד לזה שהפסקתי להתאמן תקופה זה שהפציעה שהייתה לי בכתף החלימה לגמרי, אז זה טוב.
בכל מקרה, היום הבנתי שאני מכורה לכאב הזה, התחושה הזאת שאין אוויר בריאות, שכל הגוף שורף, התחושה הזאת מפקסת אותי, עד כדי כך ששמתי לב שאני אפילו לא יודעת איזה שיר התנגן לי באוזניות.
אני אוהבת את התחושה הזאת, שהכל פתאום מתגמד ואני 100 אחוז בתוך הרגע.
אני תוהה אם זה אומר זה שאני מזוכיסטית, כי אני ללא ספק לא נהנת מהכאב הזה, שלא תטעו, אני סובלת ממנו. ועם זאת, תחושת החדות הזאת, אני מכורה אליה.
במובן מסוים, אני חושבת שאולי אני גם זקוקה לזה בסקס, כי נראה שאני לא מצליחה להינות באמת אחרת.
אולי להינות זאת לא המילה הנכונה, אבל אני לא מצליחה למקסם את ההנאה שלי, בואו רק נגיד שהקצה קצת רחוק מהנקודה שאני נמצאת בה כרגע.
ושלא תחשבו שאני מחפשת מישהו שירביץ לי, כי זאת לא המטרה, יש הבדל משמעותי בין כאב שעוזר לבין כאב שגורם לך להתעסק רק בו ולא בשום דבר אחר.

ובלי קשר, התגעגעתי להפתעה של אנשים שאני מתאמנת, אני אוהבת את התחושה שמישהו מתרשם ממני.

אני תמיד הולכת למכון עם ג׳קטים שגדולים עלי ומסתירים את הקימורים שלי. קר בחוץ ואני לא מתכוונת להיות חולה (שוב) כדי שמישהו יחשוב שאני נראת טוב. לרוב אני גם מתחילה להתאמן עם ג׳קט כי משום מה במכון חושבים שאנחנו באוגוסט ומקפיאים אותי למוות.
היום כשהורדתי אותו קלטתי מישהו בוהה בי. אני אפילו חושבת שהוא ניסה לגשת אלי כשסיימתי להתאמן, אבל דוגרי די מיהרתי אז לא ממש נתתי לו הזדמנות.
וזה נחמד, אומנם אני יודעת שאני נראת די טוב, אבל המבט המופתע ללא ספק שעשע אותי והרים לי את הבוקר.

מכירים את זה שאתם מתפוצצים על משהו, שאתם אומרים שנשבר לכם הזין ואין לכם בעיה לשבור את כל הכלים?

אז אתמול היה לי לילה כזה, אני חושבת שבכיתי אולי איזה 3 שעות ברצף, והוצאתי ושיחררתי את כל החרא שישב עלי כבר שבועות. 

בבוקר קמתי עם כאב ראש כל כך גדול, שהייתי צריכה שני כדורים כדי לגרום לעצמי לקום מהמיטה ולהצליח לנהוג לעבודה. 

עכשיו גיליתי שקיבלתי מחזור, והיה לי לרגע ספק אם כל הדרמה (שאין לה שום קשר לבדסמ) נגרמה מאוסף של הורמונים שטיילו לי במערכת והציפו אותי. ומצד אחד, נשברתי ממשהו שקורה חודשים, שהולך ומכרסם בי לאט ובזהירות, מצד שני, זה חלק מהחיים שלי כל כך הרבה זמן, אז למה ההערה הקטנה הזאת הוציאה אותי כל כך מדעתי? ומכעיס אותי שאני בכלל מפקפקת בלגיטימיות של התחושות שלי. אם הייתי גבר זה היה לגיטימי, אז למה בתור אישה, זה לא?

היה לי גם בוקר מחורבן בעבודה, ופשוט בא לי לקחת מחלה לכל החורף הזה ולקום בקיץ. 

אז את הפוסט הזה כתבתי אתמול ממש תוך כדי שאני נכנסת הבייתה. והאמת שלא פרסמתי כי הייתי צריכה רגע, לעקל, אבל כמה שיחות פה בצ׳אט אומנם קצת נתנו לי בהירות, אבל גם הבנה שזה הבלוג שלי וחלק מהעיבוד והחוויה שלי בעולם הזה זה לכתוב לכאן.

ואני מודה שהיה רגע ששקלתי לערוך את מה שכתבתי, אבל החלטתי להשאיר את זה כמו שזה. 

—-

אז אני בכנות אגיד שאני מבולבלת, וכנראה גם הפוסט הזה ישמע לכם מבולבל, אף פעם לא הייתי טובה בלהסתיר את הרגשות שלי.

הוא לא שתק או נתן לי לברבר ולהתברבר, הוא ניווט את השיחה, שיתף ואפילו חייך (אני עדיין לא בטוחה שלא דמיינתי).
האמת שאם קודם הוא די ויתר לי על הנושאים הקשים, אבל הפעם הוא לא עשה את זה. הוא שאל ואומנם לא דחק אותי לפינה, אבל אני מודה שהיו רגעים שהתפתלתי קצת כי לא היה לי נוח לדבר על זה. מצד אחד זה חשוב, זה חלק מזה, אבל היה רגע שהרגיש לי שממש נלחמתי בדמעות. לא בגללו, אבל הנושא היה לי קשה.
האמת שהוא קרא את הסיטואציה די טוב, ודי הקליל את האווירה אחרי, אז הצלחתי לצלוח את זה בלי להזיל שום דמעה.
ישבנו במסעדה טובה, הוא הזמין לנו כמה מנות שהיו בפער יותר מוצלחות מהסושי שאני בחרתי (לא שהוא היה רע, פשוט גנרי?), והוא הזמין לנו בקבוק יין שלא האמנתי שנסיים. האמת ששתיתי יותר ממה שתכננתי, לא מספיק כדי לא להיות מסוגלת לנהוג הבייתה, אבל באופן מפתיע ובהתחשב בזה שאני לא חובבת של יין יבש, הוא בחר אחד שהייתי יכולה לשתות בלי לסבול.
בסוף, הוא אמר לי משהו ואני חושבת שכשהוא אמר את זה במובן מסוים, חייכתי לעצמי. לא הרבה שמים לזה לב, ואני חושבת שבמובן מסוים הוא שירטט את הקו הראשון.
אני בחורה של מילים, תמיד הייתי. בתור תיכוניסטית כולם אמרו שאני צריכה להיות עורכת דין, מה שלא קרה בסוף, אבל זה כבר סיפור אחר. תמיד ידעתי להיחלץ מדברים עם מילים יפות, חיוך וקצת סומק בלחיים. זה שיש לי לוק של ילדה טובה ועיניים תמימות, משרת אותי טוב בקטעים האלו, אם להיות כנים.
וגם פה השתמשתי בזה, זה חלק ממני ומאופי שלי, ואני לא רואה בזה דבר רע. אבל בסוף גם זאת איזושהי מסכה שלא הרבה שמים לב אליה. והעובדה שהוא ראה את זה, מפתיעה אותי.
הוא כמובן הבהיר לי שאיתו זה לא יעבוד (הרשו לי לגחך ולהיות סקפטית), ושהוא לא יאפשר את זה (הרשו לי לגלגל עיניים), אבל עצם זה שהוא שם לב, זה משהו.
במובן מסוים, אני חושבת שאני צריכה מישהו שיהנה מזה, כי זה חלק מהאופי והקסם שלי ואפילו חלק מהפלירטוט שלי, והיכולת לבחון גבולות ולשמור על עצמי. אבל אני צריכה גם שידע לעצור את זה כשאני משתמשת בזה כדי להתחבא מהרגשות שלי, ואולי גם קצת מאני האמיתית.

בכל מקרה, מרגיש לי שהפוסט הזה מבולגן קצת כמו המחשבות שלי, כמו שאמרתי, אני בעצמי מבולבלת.
הוא שונה ממה שחשבתי, אנחנו מדברים כבר שבועות, ודמיינתי אותו קר יותר, סמכותי יותר, אולי מפחיד יותר? ופשוט פחות.. אני אפילו לא בטוחה בדיוק מה ההגדרה של זה, פשוט פחות כזה.
אבל הוא היה מקסים, הוא לא גרם לי להרגיש לא נעים (קצת להתפתל, אבל בגבול הטעם הטוב) וכיבד את הגבולות שלי, אם כי אני חושבת שהוא מצא לעצמו תחביב חדש וזה לגרום לי להסמיק (כן, אני מסמיקה בקלות) ואני לא בטוחה שאני מרוצה מזה.
אני חושבת שאם לא היינו צריכים ללכת, יכולנו לדבר בכיף עוד כמה שעות, ואני אוהבת את זה, אני אוהבת שהשיחה זורמת ולא נגמר על מה לדבר. בחורה של מילים, כבר אמרתי?
אני חושבת שהחשש הכי גדול שלי כרגע זה שהוא הרבה יותר בשל ואפוי ממני, בעולם הזה ומחוצה לו. אני לא חושבת שזה אפילו עניין של זה שהוא מבוגר ממני (אם כי אני חייבת להודות שהוא נראה צעיר יותר והתמונות שהוא שלח לי ללא ספק עושות לו עוול). אלא לשלב שאני נמצאת בחיים, לכאוס שסובב סביבי ובעיקר אלי.
אני מפחדת שבזמן שאני אלך, הוא ירוץ ולמרות שעל הנייר לפחות במעבר אנחנו מתואמים, אבל יש גם רכיבים פיזיים שאני לא בטוחה שנראה בהם עין בעין.
למרות שאני חייבת להודות שכן דמיינתי את איך זה יהיה איתו, איך זה יהיה שהאצבעות שלו ירפרפו על הגוף העירום שלי.
אני פשוט לא חושבת שאני מוכנה לתת לו את זה כרגע.

נ. ב
אם הגעתי למקום בזמן, אפילו הקדמתי בדקה, אבל לא מצאתי חנייה, זה נחשב שאיחרתי?

אנחנו אמורים להיפגש מחר.
אם זה בכלל יקרה. קבענו כבר פעמיים להיפגש ופעמיים הוא ביטל לי, אז אני לא בטוחה שזה יקרה עדיין. האמת שזה לא באשמתו, אני הראשונה שיכולה להבין קרייסיסים בעבודה, ואם להיות כנים, בשתי הפעמים סיכוי סביר שאם הוא לא היה מבטל, אני הייתי מבטלת.
אני מודה שאני קצת בלחץ, לא נפגשתי עם מישהו כאן במשך לא מעט זמן. הייתי בקשר עם מישהו במשך תקופה די ארוכה ואם להיות כנה הוא קצת איכזב אותי.
איתו אני בקשר גם תקופה די ארוכה, אני מודה שבהתחלה שללתי את זה על הסף, הוא מבוגר מידי בשבילי ללא ספק, בוגר מידי והכי מעצבן שקול מידי, כמעט מחושב. בשבילי זה היה יותר חברי בהתחלה. למעשה, עד היום, לא דיברנו בכלל על סקס, אני אפילו לא בטוחה שאני אעמוד בדרישות הבדסמיות שלו, או שהוא יעמוד בשלי (לא שיש לי רשימה כזאת ארוכה, כן?).
ועם זאת, ככל שדיברנו יותר, הכרתי אותו יותר, האדישות והרוגע כמעט הבלתי נסבלים שלו, הרגיעו אותי. הוא התברר כבן אדם מצחיק (למרות שאני עדיין לא מאמינה שהוא יודע לחייך), שנון ואני חושבת שבמובן מסוים הוא מבין אותי ואת רמת המורכבות שאני נמצאת בה. משהו שלא כולם באמת מבינים. הוא לא דחף אותי לדבר על נושאים קשים או כואבים, אלא פשוט שינה נושא באלגנטיות מתקתקה עם הרבה חן וצ׳רם. אני לא בטוחה מאיפה האיפוק והסבלנות הזאת, אני ללא ספק לא עשיתי את זה.
מכירים את זה שלפעמים מרגיש שדברים טובים מידי מכדי להיות אמיתיים? אז כזה. ושלא תבינו לא נכון, יש דברים שהוא עושה שמוציאים אותי מדעתי, אבל בסך הכל? שפוי, בטוח, אכפתי, משהו שכל אישה פה רוצה.
תמיד לפני פגישה ראשונה, יש את הלחץ הזה בבטן, את החשש המהול בהתלהבות וסקרנות קלה. ועם זאת תמיד יש את הספקות של ההיחשפות, והמון שאלות שרצות בראש. האם זה באמת כדאי? מה אם שוב אפגע? אני אהנה בכלל?
אני חושבת שכל שדיברנו יותר השאלות האלו הציפו אותי יותר, כי ללא ספק יש לנו כימיה נהדרת, אבל מה יקרה אם זה לא יהיה ככה במציאות?
זה קרה לי פעם אחת, נפגשתי עם מישהו שהייתה לנו כימיה מעולה מאחורי המסך ובשיחות, אבל במציאות? נדה. הוא כמעט לא דיבר ואני מצאתי את עצמי מברברת במשך חצי שעה עד שהגיע הצלצול הגואל (או יותר נכון האסמס) שקרא לי חזרה לעבודה.
בגלל זה אני מעדיפה להיפגש בהפסקת קפה, על הדרך, כדי שאם זה מוזר ולא זורם כל אחד מהצדדים יכול ״לברוח״ בלי לגרום לצד השני להרגיש לא נעים (ולשלוח הודעה מאוחר יותר שזה לא עובד, אל תהרגו אותי).
בכל מקרה, בחזרה למר בחור, הוא מבלבל אותי אם להיות כנה. אני לא אחת שמתבלבלת בקלות, ובפעם האחרונה שהתבלבלתי בגלל בחור, נכנסתי לסחרור שהשאיר אותי עם כוויות.
מצד אחד, אני שונאת את ההרגשה הזאת, אבל מצד שני אני יודעת שאם יהיה בצד השני מישהו שידע לנווט אותי בתוך זה, הסחרור הזה יהפוך לריקוד יפיפה שיעשה לי טוב ונעים.
אני מניחה שכמו כל דבר בחיים, הזמן יגיד הכל.
תאחלו לי בהצלחה מחר, והצעות למה ללבוש יעזרו לי לא לאחר.

אני אוהבת להתחבר לצ׳אט ולדבר עם אנשים, לרוב זה נותן לי פרספקטיבה שונה על דברים, לפעמים מחזק את הדעה שלי וסך הכל הכרתי שם אחלה אנשים. 

אבל לפעמים יש אנשים שחושבים שהם יכולים להיות מצחיקים או יותר נכון מגעילים ובכנות זה מעצבן. 

לא פעם אני רואה אנשים מדברים בצורה לא יפה על בנות מלאות או שמנות וזה ממש מכעיס אותי. עכשיו שלא תבינו לא נכון, זה קורה גם בעולם האמיתי, אבל בחיים לא נתקלתי בזה בווליום כזה ובשיח כזה לא נעים. 

ושלא תבינו לא נכון, זה סופר לגיטימי שלאנשים יש טייפ, גם לי יש, אבל אני לא בוחרת לרמוס ולזלזל בכל מי שלא הטייפ שלי, אני לא מרצה להם ובטח שלא מדברת על זה כאילו זה מחלה סופנית. וכל זה בלי שיש לו מושג איך אני נראת, כן? סתם ירד על בחורה שמנה שהוא שכבר איתה. או איך הוא קרא לה? ״ענקית״

וזה כל כך מכעיס אותי, אם לא אהבת את איך שהיא נראת, למה שכבת איתה? כדי לסמן וי? ברצינות? ויודע מה, עשית את זה, למה לספר על זה לאנשים? ועוד לצחוק על זה? מה אנחנו בגן?

כמה נמוך אפשר לרדת?

יש הבדל בין שליטה והשפלה תוך כדי סקס, לבין זה. אי אפשר לעשות הכל לנשים (או גברים) בשם השליטה, יש אנשים בצד השני, שנפגעים, שצריכים לחיות עם ההתנהגות הזאת שלכם. אי אפשר לעשות הכל בשם ״הפנטזיה״. זאת לא השפלה לגיטימית, אני מצטערת.

ואחותי, אם את קוראת את זה, זה באמת לא מגיע לך והוא סתם בן זונה ומניאק. 

התאהבתי. 

הגעתי לעיר הזאת לפני פחות מחודש, ועכשיו הגיע הזמן לחזור הבייתה ולא בא לי לעזוב. מצאתי את עצמי מסתובבת כמעט שעה ברגל, בכמעט מינוס עשר מעלות, ופשוט לא רוצה לחזור למלון ולהתחיל לארוז. 

לפני שטסתי, מישהו פה אמר לי שהעיר הזאת היא הבית, אני מודה שגיחכתי, אבל היום אני מבינה ממש למה הוא מתכוון. התאהבתי בה, בתחושה של האדרנלין שזורם לך בגוף בכל צעד. 

אני חושבת שבמובן מסוים זאת ההרגשה שאני מחפשת כשאני מחפשת שולט, מישהו שיגרום לי להרגיש את האדרנלין המטורף הזה שזורם בגוף, מעין חוויה חוץ גופית. 

העיר הזאת נתנה לי טעימה לתחושה הזאת, ואני יודעת שאני יכולה למצוא אותה גם כאן, בעיקר כי אני לא יכולה להישאר בעיר הזאת לנצח, למרות שאני מודה שיש רגעים שהייתי רוצה. 

יש לי הרבה החלטות לקחת כשאחזור הבייתה, הרבה שאלות שאני צריכה לענות עליהן ולרגע אחד היום, שכחתי מהן. לרגע אחד קטן, שכחתי מכל הצרות, הלחץ, העומס והדרמה ופשוט הייתי נוכחת ברגע. 

ואולי יום אחד מישהו יגרום לי להרגיש ככה גם (או שלא, ואז אני אטוס לכאן שוב). 

אז היום הגשמתי חלום, אני עדיין בהלם שזה קרה, זה כזה הזוי. 

אני לא יודעת איך אני אמורה ללכת לישון עכשיו, כל הגוף שלי באדרנלין מטורף, אני מרגישה את זה בכל הגוף (או שזאת אני מיובשת, גם אופציה). 

השנה הזאת הייתה מטורפת, הגשמתי כל כך הרבה חלומות והיום ללא ספק היה השיא. פתאום אני מבינה כמה עשיתי, כמה גדלתי והתפתחתי וזה כל כך לא מובן מאליו, השגתי כל כך הרבה, עשיתי כל כך הרבה. 

ואני כותבת את זה ואני דומעת כבר כמה דקות ואלו דמעות כל כך טובות ומספקות ואני לא יודעת מה לעשות איתן. 

ואולי לחלקכם זה יצחקו, כי זה נראה להם משהו ממש זוטר, אבל בשבילי זה המון וזה מרגש אותי ממש. 

מחר אני אמורה להגשים חלום שחיכיתי לו הרבה זמן, מאז שאני ילדה בערך הוא היה בליסט שלי. 

ומצד אחד אני סופר מתרגשת, מצד שני היום היה יום כל כך מחורבן, והכל פשוט לא הסתדר בו, ומצד שלישי אני גם חולה (וזה די באשמתי אבל לא משנה). 

ואני יודעת שאין באמת צד שלישי. 

בקיצור אני סתם פורקת את זה כדי שאני אוכל לקחת כדור וללכת לישון ובתקווה לקום מחר קצת פחות חולה. 

האמת שהרבה זמן לא פירסמתי פה פוסט חשוף, במובן מסוים זה יותר קל, איך מישהו אמר לי? יותר מחמיא לך קלילה. אבל זאת לא הסיבה שהפסקתי, תקופה עמוסה, די צמצמה את הנוכחות שלי כאן.אבל זה עומס טוב.

בסופ״ש הצטלבו דרכיי עם מישהו שלא חשבתי שיצא לי לפגוש שוב, לא באופן הזה בכל אופן.  וזה החזיר אותי לנקודות מאוד קשות שחוויתי (בין אם זה בעולם הזה אבל גם מחוצה לו) ועם זאת לאחת הפעמים הבודדות בחיי שחוויתי בהן שליטה שאני תפסתי אותה כחיובית, שהיא לא מכוח או ניסיון לכופף ידיים. אלא שליטה מתוך אמון, כימיה ובעיקר ביטחון. או לפחות התחלה של כזאת.

בכל מקרה, בעיני זה הזיקוק האמיתי של העולם הזה, ואם זה לא קורה באופן הזה, אני לא בטוחה שזה שווה את זה. אני מודה שאני שוכחת את זה לפעמים וזה הזכיר לי כמה טוב זה יכול להיות.

שלא תבינו לא נכון, בפאן האישי מרגיש לי שלמדתי המון בתקופה שאני כאן, כל שולט שפגשתי פה (גם אם לא פיזית) לימד אותי משהו, כמו שיעור מזורז לחיים ובעיקר על עצמי. ועם זאת, הקשר המחודש גרם לי לתהות בקשר לחלק מהקשרים שהיו ויש לי פה.

במובן מסוים אני שמחה שזה קרה, זה נתן לי אפשרות לסגור מעגל, ובעיקר פיקס אותי והזכיר לי לא להתפשר (יש לו נטייה לפקס אותי).

זה דורש ממני לקבל החלטות קשות ומשמעותיות בפאן האישי אבל גם מעבר לזה ואומנם בחודשים האחרונים אני מרגישה חדה ומפוקסת יותר אני יודעת שאני מסוגלת ליותר מזה. מגיע לי יותר מזה. 

מרגיש לי שאני צריכה רגע לחשב מסלול מחדש ולהתחיל את 26 בצורה טובה יותר וממוקדת יותר.