סאדיזם

ברצינות.
הם לא סתם עוד דור -
הם שורדים אמיתיים.
קשוחים כמו הקשה של הלחם.
מהירים כמו נעל בית של סבתא מהסוג שעף למטרה בדיוק כירורגי.

בגיל חמש הם יכלו לדעת את מצב הרוח של אימם לפי צליל המכסה שנסגר על הסיר.

בגיל שבע היו להם מפתחות לבית והוראות ברורות:
"יש אוכל במקרר. חממו אותו ואל תשפכו כלום."

בגיל תשע הם הכינו מרק לאחיהם הקטנים.
בגיל עשר הם ידעו איך לסגור ברז דולף ולברוח מהכלב של השכן עם דלי על הראש.

הם בילו את כל היום בחוץ, בלי טלפון, רק עם תוכנית קבועה: משחקים, שדה, אופניים וחזרה הביתה מיד כשהשמש שוקעת.

ברכיהם המכוסות גלדים וצלקות היו מפה חיה של הרפתקאות.
והם שרדו.
השריטות נרפאו עם רוק או עם עלה של צמח מרפא מהעציץ.
ואם הם התלוננו, התשובה הייתה:
"כל עוד שאין דם, אתם בסדר."

הם אכלו לחם עם מרגרינה וסוכר או לחם עם שמן זית;
שתו מים מהצינור בגינה ופיתחו מערכת חיסונית עמידה שנוצרה על ידי בוץ ומיקרובים.
אם היו להם אלרגיות איש לא שם לב לזה.
הם יודעים איך להסיר כתמי דשא, רוטב עגבניות, דיו או חלודה, כי "לעולם אל תצאו מהבית שלומפרים״, אפילו לא כדי לשחק ברחוב.
והם ראו דברים שעכשיו מרגישים פרהיסטוריים:
- מכשירי רדיו ענקיים,
- טלוויזיות שחור-לבן,
- תקליטי ויניל ופטיפונים,
- נגני קלטות,
- ווקמנים ודיסקים...

כיום, הם מזרימים אלפי שירים בסמארטפון,
אבל הם עדיין מתגעגעים לצליל של קלטת שנתקעה ומגלגלים אותה לאחור עם עט.

עם רישיון טרי מיד כשיכלו להוציא אותו, הם היו מטיילים ברחבי המדינה בפיאט 127 בלי מזגן, בלי מלון, בלי GPS.
רק עם מפה מודפסת וכריך עטוף בנייר חום.
ואיכשהו, הם תמיד הגיעו לאן שהם רצו.

הם הדור האחרון שגדל
בלי אינטרנט - יש קליטה או אין קליטה? - בלי סוללות מתרוקנות
והחרדה של נשארו לי רק "2% סוללה".
הם זוכרים טלפונים עם חוגה במסדרון, מחברות מתכונים שנכתבו בכתב יד
על ידי אימהותיהם וימי הולדת המסומנים
בלוח השנה שתלוי על קיר במטבח.
הם תיקנו הכול עם סרט דביק, מהדק או אטב כביסה.
סיכת ביטחון הייתה פריט שימושי.
היה להם ערוץ טלוויזיה אחד (ואז שניים) והם אף פעם לא השתעממו.

הם דפדפו בספר הטלפונים העבה
או חיפשו אנשי מקצוע בדפי זהב.
ולא היו להם עשרות צלצולים של
התראות אינסופיות
על שיחות והודעות נכנסות.

ו'שיחה שלא נענתה' - היה לה רק פירוש פשוט
"חשבתי עליך וחיפשתי אותך".

הם שונים, האנשים האלה.
יש להם סוג של חספוס רגשי,
מערכת חיסונית שנבנתה מבקרים קפואים,
ברכיים שרוטות, סוכר,
ורפלקסים של נינג'ה עירוני.

אל תזלזלו במישהו בשנות ה-50 או ה-60 לחייו.
הם ראו יותר, חיו עמוק יותר.
והם עדיין נושאים סוכריית מנטה בכיס ״למקרה הצורך".

הם שרדו את ילדותם בלי חגורות בטיחות, קסדות או קרם הגנה.
בבית הספר לא היו לוחות חכמים או מחשבים ניידים - רק ספרים כבדים בתיק הגב.
הם היו נוער בלי מדיה חברתית, בלי פילטרים, בלי סלפי.

הם לא צריכים את גוגל או AI לתשובות. הם סומכים על תחושת הבטן שלהם.
והם מחזיקים בתוכם יותר זיכרונות מאשר קבצים בענן עם תשלום חודשי.
היו ימים...
אפשר להתווכח אם היו טובים יותר או פחות,
אבל אי אפשר להתווכח על זה שהם עשו אותנו יותר בני אדם ופחות מכונות.
שפע זכות!

שמואל קפלן
[הועתק מעמוד שנות השמונים]