|
|
|
פעם הייתה ילדה שקבעה עם מישהו להפגש.
והתרגשה בטירוף וכתבה לו בלי הפסקה. מלא שאלות, מלא תכנונים
והוא בקושי ענה. כי היה לו רדיו לתקן.
ובלילה כשהיא חשבה כבר שלא נפגשים הוא חזר פתאום וכתב לה שכן
היום היא כבר אישה וכשהיא רוצה אותו היא רק כותבת ״במקום הרגיל?״
והוא עדין כותב לה שכן
אמא שלי חטפה השבוע דלקת ריאות.
התקשרה אלי בבוקר בהתלהבות:
״לא הצלחתי לנשום בלילה. חשבתי כבר שאני עומדת למות ואז נזכרתי שממילא אני רוצה למות ונפלה עלי שלווה גדולה״.
אין כמו גנים פולנים. אני מתמודדת איתם ועם המורישים בגבורה. ומצליחה אפילו לשמוח לפעמים.
יש דבר טוב אחד שנכלל בירושה ואי אפשר להתעלם ממנו. המיגרנה.
רק מזהה אותה מתחילה, רצה לחדר.
כל הבית בדממה. חושך מצרים אף אחד לא מעז להתקרב אלי.
ואני יכולה סוף סוף לאונן
צבע העור מתחנן לכהה. אבל משהו בלבן תופס אותי. אולי בגלל לאסי הכלבה מהספר הקרוע בבית של סבתא שקראתי כל שבת עם הגליגל.
עם התובנה שלבן זה צבע של כלבות ושלאסי זה שם מזעזע, אני לוקחת את סכין הגילוח ובכמה תנועות מהירות, ממירה גזע לטרייר.
אף פעם לא סבלתי את הכלבים האלו, מעדיפה שערות על שטיח ולא לראות את העצמות זזות בכל פסיעה.
לא שככה זה נראה אצלי. הלוואי. הייתי אומרתי לכיוון הטרייר האמריקאי יותר.
באמבטיה מלאה בשערות קטנטנות ובקצף, אני מפנטזת על מחר.
להיות כלבה זה קל. הכי קל. לסתום את הפה. לציית. כמו אצל המורה דינה מכיתה ג׳. אין מחילה אשה פחדנית.
להרגיש כלבה זה כבר אירוע שדורש הרבה יותר.
כדי שהכניעה תהיה משכנעת, צריך מישהו לידי שיקיים פער מתאים באופן יחסי למערכת יחסים של בעל חיים מול בן אנוש.
קשה למצוא מישהו כזה בהנחה שאני מסוגלת ליותר מנביחות (אם)
ואחרי שיש אותו והוא מצליח לשמור על הפער מוכח.
ויש אותי. מושלמת כלאסי.
צריך גם כמה מכות.
לא מהסוג הכואב, מהסוג הכואב מאד, כשכל חוש ההומור שלי נעלם ביחד עם שאריות הכבוד. לא שהוא אי פעם החזיק קהל ההומור הזה. אבל כל עוד אני משחקת, הוא עדין מצחיק אותי.
עד שהוא כבר לא ואני שוכחת להציג. הפה שלי שמלא בג׳לי חביתה מתחיל לעקצץ. והרטיבות מסגירה שאני מתחילה להשתכנע.
והחוסר אונים ואפס שליטה בסיטואציה.
ואז זה קורה פתאום. אני מצליחה להרגיש כלבה. לבנה וחלקה. ויותר מהכל חרמנית.
ובגוף הכמיהה הזאת המטורפת. ההמתנה הנואשת. לנשיקה, למגע, לזיון.
המים נהיים קרים אני יוצאת במהירות. מטפטפת שאריות פנטזיה על רצפה קפואה.
אוף שכחתי לשים מרכך, כל השיער יתנפח.
איך קוראים לכלבים האלו שנראים אריות
מאז שיש לי טייטל ניהולי (עלוב ככל שיהיה), אני מגלה שהתחום שלי, מלא בנשלטים.
אחד שמתעקש לקרוא לי גברתי. אחד שצועק לי מהחדר הכי רחוק בקומה, ‘המפקדתתת דפקתם פרודקשן‘
עוד אחד שכל בוקר פשוט מביא לי שוקו לשולחן. מה מי אתה מאיזה צוות, לא ראיתי אותך בחיים. פאק הוא יודע להכין שוקו.
אחד קרא לי היום המדריכה מהצופים. די אתה בן 40 לפחות, תשכח ממנה כבר.
השיא הוא השמן מהבוקר שהגיע לדבר איתי, כאבו לו הרגליים ולא היה לו כסא, התיישב למרגלותיי,
גיל יא סוטה אין סיכוי שאין לך פרופיל כאן. אז חאלס עם זה. ראיתי אותך בבוקר מוציא את הכסא המיותר מהחדר
אמונה זה דבר מהמם.
אין רוגע כמו לדעת שאם אין חדירה, אז את בסדר.
אלוהים יעבור מעל הצימר יציץ, אהה אלו רק גרון עמוק, סבבה
די כמה אפשר לעבוד.
יאללה לכלוב.
הכלוב זה המקום הכי טוב להתרחק מהעבודה.
זה לא המקלחת שמזרימה אותי לחשוב על עבודה ולא החלומות שבהם כל המנהלים מעלי צועקים כל הדרך למטה עד שמגיע אלי.
כל הרעיון בהיררכיה זה שיש פירמידה. שרי מאות שרי אלפים.
אבל אצלנו חכמים יותר מיתרו. עובדים בשרשרת. מנהל אחד לכל אחד ממני עד המנכל. מה הפלא שאני פוטנציאל נשלט מהלך.
זה כיף כשרוצה העלאה בשכר. יש אסקלציה מגיעה ישירות עד למנכל.
אדוני המנהל אני עובדת בפרך אתם תקרסו בלעדי תוסיפו כמה גרושים שאני אהיה מאושרת שמעריכים אותי
זה פחות כיף כשהתשובה חוזרת. מי מעריכים.
כשמנהל אחד באמצע מזיין את ה hr ומפוטר (היא משרשרת אחרת, אבל אצל קולדפליי? חסרי אחריות)
מה קורה כל השרשור של ההנהלה נדחף דרגה אחת למטה או כל החלק שלנו נדחף אחד למעלה?
הגיוני שידחפו את הגבוהים למטה. את העובדים תמיד צריך. מנכל נו נו.
לא הקשיבו להגיון שלי.
דחפו למעלה
אז יש לנו מנכל. ואני ראש צוות. בלי צוות.
יאללה חוזרת לתכנן להם משימות בג׳ירה
חוזרת ברכבת אחרי יום עבודה, מה כולם פה כאלו רעננים מתי קמתם למען השם
יש לנו מטבח מצויד בעבודה, אבל מה שאכלתי זה שתי חבילות חמצוצים כחולים של חברת פשקס, הדבר היחיד שגורם לי להיות צמאה ולעצור את המיגרנה בזמן.
הסתובבתי עם לשון כחולה בין הקרונות מנסה לקחת החלטה מושכלת מה הקרון הכי שקט.
ישש מצאתי
קרון כמעט ריק חוץ משתי זקנות מנומנמות, עוברת בדממה לידן מתישבת הכי רחוק.
פאקקק התישבתי על כוס חד פעמית. אוף מטומטמת. יופי התעוררו, לעזאזל.
אז עכשיו גם גיליתי שאחת מהן עם מכשיר שמיעה. את עצמה ואת הקולגה היא לא שומעת אבל הכוס העירה אותה למה לא.
ואז זה מתחיל.
זקנה עם קול של גבר: ״את שומעת? עובד ערבי טאטא את הרצפה וזרה, זרה! הההכל לסיר של המרק במלון מפורסם בארץ, את מבינה מה שאני אומרת לך?״
זקנה עם קוצים: ״זיין שטיל די עובד און רכבת אפשר גם ערבישעעע״
גבר: ״נו מה רע שישמע שיקבל קצת פחד יחשוב פעמיים לפני שזורק לי שמאטעס באוכל״
--העובד עובר לידן מחייך אליהן--
גבר: ״נו מה אמרתי לך ערבי צבוע מחייך אלי כאילו לא ירה אתמול בכל יהודי שראה״
קוצים: ״את משיגינע הוא לא ערבי היה לו פנים רכות של יידעלא מה קורה לך זה הפרענקים זה מבלבל״
נמאס לי לצטט, יש אנשים שאני מתה לפתוח להם פרופיל כאן. כל כך הרבה מורשת מפוארת יעבירו בבלוג
אתמול חוויתי גאנג באנג.
הארדקור. לא חמש מה אני טירונית, שלושים.
כנס מהעבודה שלושים חברות שונות שולחות נציגים. חברה אחת שולחת נציגה.
אני לא פמיניסטית. זו הסטטיסטיקה שקשה לי.
בשוק של יותר משלושים אחוז נשים, הייתי רוצה לראות עשר משתתפות בכנס.
שגם יתחלקו הגברים בינינו, הייתי לבד שם חבל לא בא גינס להעניק לי שיא.
לא שלא נהניתי. שונאת תחרות.
אני יודעת זה של שוטים, אבל עדין גן עדן
עריכה:
בדקתי. שיא העולם בגאנג באנג היה 620 ברצף (שמרה הכל תרמה לבנק)
לא פספסתי את גינס
אני על מונית מגט טקסי עכשיו, עם כל הצוות.
הבוס שלא מתקלח
הגאון שלא מדבר
הזונה שלא מתלבשת (לא לא זה לא אני)
המטומטם שמטומטם
החתיך שהומו. אוף עד שיש
ואני.
הזמנתי את המונית באפלקציה כי החברה תחזיר, בלי נדר.
תחביבי הנהג: בישול ילדים.
שם הנהג: עחאמעחאעמששחר סינוואר.
אסור להשבע אבל מבטיחה.
עולים למונית אני מצטטת לכם את סינוואר:
אנחנו היהודים וערבים בני דודים. בשואה רק הערבים הצילו יהודים, הגנו עליכם, מה זה בני דודים. אחים. אחים בדם.
עם האחרון הסכמתי
עדכון:
אנחנו עדין על המונית, התקשרה מרים מקבר רחל, סינוואר תרם עשרים שקל.
לא יודעת מה להגיד
יום שישי.
אין ברכה בעבודה אחרי חצות. חצות של דתיים, 47 דקות אחרי חצות של האפיקורסים. למניינם.
לא רוצה להכניס פוליטיקה, אבל נשלטת שמלקקת חור תחת לקפלניסט זו ליגה אחרת של השפלה.
הצעת חוק לקטגוריה חדשה בפורנו: bblg
BB לביבי, G לגנץ, L בסדר ל׳ הפועל תחילו על איזו מילה מלולכלת שבא לכם.
אם זו המציאות בישראל לפחות נתחרמן ממנה.
ארץ אוכלת
