סיפור של אישה זהובה

קוד כחול

שאלה לשאול

הכל כרגיל

לא משהו נזיל

לא מרוגשת

את עיניי מגלגלת

שעמום הוא סתם המהום

רגע דל של הקיום

אין בי דחף לנסות

לשחק בהודעות

להתפרץ למחוזות

לארצות זרות

לטייל בדמיונות

של אם ואולי

של דיי וחבל

של תבוא אליי.

האמת

הלבד כבר לא כל כך בודד

יש בו משהו שמודד

טרנספורמציה מקודד

מחבר ומרדד

ובאוויר

איזה ניחוח

דיי נינוח

חזיונות לשכוח

אקריל למרוח

להאמין ולבטוח

לחייך ולצרוח

לשחרר ולגנוח

ואולי

זה השקט שלפני הסערה

מסע אל המודע

הכנה למלחמה

צלילה ונשימה

חוסר פחד

השד משחת

מנוחה לוקחת

מתרווחת

מתפקחת.

אני דלוקה

יושבת בפינה

בוהה בחשכה

מפנטזת לי בריאה

את השמע מגבירה

עיניים פראיות

שותות וגם אוכלות 

לי הן מצפות

נגיעות חזקות

עליי משתלטות

זורקות למיטות

מתחברות וקושרות.

זו מין תאווה כזו

שלוקחת רחוק

נשימות מתקצרות

אנרגיות מתמשכות

בוהה בחשיכה

מדמיינת לי אותך

מחכה להודעה

שתתן עוד קצת עזרה

שתשלים את התמונה

את האמת והתנועה

שתוציא אותי

מתוך הראש שלי

או תכבה את הכפתור

מה שיעזור

להפסיק לבהות

לחכות לבאות

לכבות נקודות חמות

תנועות ראשוניות

מחשבות מתפרצות

שאת מנוחתי מטרידות

סוחפות ומרשימות

גורמות לי לבהות

עוצרות את הזמן כשאליי מגיעות.

תחליט איזה צד אתה בוחר

כשהרגש הזה מתגבר

צופה מהצד

או שותף נותן יד

לא במודע

אתה שותף בבחירה

חלק מפנטזיה 

שמשחררת אותך

ממגבלות הזמן והמקום

ממגבלות המרחב והקיום.

ואז אני מתעוררת

מאחרת

המציאות דופקת בדלת

כמה דקות של בהייה

מעוררות שאלה

על חדירה לתת מודע

על יכולת ובחירה

על האמת לאמיתה

על כמה אני חרמנית ומצפה

על נגיעות במיטה

על גמירה קטנה או גדולה

על שינה רציפה.

דרך חורפית

מפל של מים מהשמים

ואני בתוך מכונית

הרי הגשם מביא איתו ברכה

גם כשאני קצת עיפה

נפתחים השמיים

מזמנים לי ידיים

מלטפות הן ירכיים

מותניים

שפתיים

מזמנת לי תאווה

מבט כזה מלא תשוקה

העיניים נפגשות

קוראות הן מחשבות

על גירויים ואצבעות

על לשון מלקקת

קצוות וטיפות

על שפתיים חוקרות

קימורים

נשיקות 

על תנועה עולה יורד

עליי חדורה וגומרת

רועדת

מתענגת

מתמסטלת.

מבט אל תוך עיניי

גומר בין ירכיי

כשהגשם שוטף את כאביי.

כי הגשם מביא איתו ברכה

ואני מחכה

חמה ורטובה 

לנסיעה בשקיעה.

אליך אצעד

בלבוש מיוחד

שפתיי לובשות הן אדום

מוכנות לסימן הראשון

של מילוי מכנסייך

אל תכנס איבריך!

אעמוד לפניך 

לבחון את עיניך

סרוק אותי במבטיך

מקצוות שערותיי

ועד החוד של מגפיי

מחכה לשמוע מילותיי

אבל היום,

תקבל אותי שתוקה

מרצה

על ברכיי

נעליי מאחוריי

נשענת על ירכייך

מתקרבת אל פנייך

עיניי חושפות הכל

במשיכת מכחול

אל תסתנוור מהכחול

אני רוצה לטעום 

לשחק עם הלשון

לבחון את תגובותייך

את החיוך שעל פנייך

לנוע עם קצב פעימותיך

כשהרוק נוזל על בגדייך

אני רוצה לשקוע

בין רגליך לטבוע

לצלול ולגמוע

ידייך ילטפו את שערי

את פניי וצווארי

כשקשה כבר לנשום

ונראה כי אין עוד מקום בגרון

תישאר עוד מעט

לעוד רגע אחד

של ספק בחיות

וקצה של ערות

ואז אשחרר אנחה

גדולה של לביאה

ואהיה מוכנה

לרקוד לצליליך

לשחרר אחיזה

ממציאות והבניה

להישאב למחילה

של שיגעון והזיה

דרך טובה וידועה

לפירוק והרכבה.

ומן הטורקיז היא יצאה

אישה ענוגה אותי מפתה

מהפנטת ממגנטת

אצילית אותי מושכת

קוראת היא מבין הגוונים

לבוא לשחק עמה בצבעים

לקחתי מכחול 

ירוק וכחול

התחלתי ליצור

מוציאה אותה אל האור

פניה שלווים

מתענגת מבפנים

סביבה זהרורים

מבליטים ומכסים

המכחול מניע את ידי

תחת כישוף של תשוקותיי

בצבע זהב את ראשה משבחת

זהב על שפתיה

עיניה

וגופה הרך השוקע 

לא טובע

שלווה אין סופית 

מיימית

בין גוונים של כחול וירוק 

מביטה היא מוזהבת

שמיימית

בדיוק בחצות

מדליקה את הנרות

עליהם חרוטים בקשות

בקשה בשפתיים פתוחות

לבאות מצפות

נכתבות נחתמות

בדיו כחול מצויירות

ולצידם השלכות

את הרוע מסלקות

ממחשבות חוזרות

מכווצות הפיות

בהכרה עוטפת

בידיעה שורפת

לוחמת פצועה

לא נעצרת

כשהעולם איתה

היא גוברת

על אוייבים אכזריים 

מפרקת לגורמים

שוברת חלקים

מזמנת לי מכל גרמי שמיים

מהמים

עטופה בתכריכים

נולדת מחדש

בין רסיסים

בחצות

בין שנים ועולמות

חולמת לי תקוות

מכשפת הבטחות

לוחמת פצועה

שקמה מן ההריסות

נקודה ונקודה ועוד אחת

משאירים לי פתח למחשבה אחת

גרנדיוזית ומוחלטת

מתוקה ומתפרצת

חזקה ומאמצת

את כוחי היא מחזקת

רשימת מכולת

הישגים ואחוזים

למול כשלונות וכשלים

אני מנצחת

בלי ספק ובלי לקחת

הכל מעצמי לעצמי

אדם אמפתי זה כוחי

עין שלישית זו עוצמתי

אני רואה יותר ממה שחושבים

אני מרגישה כל רגש שאתם אליי משליכים

מיקרו הבעות קופצות לי לפנים

אני רואה בחלקים

ובמעוף את השלמים

הכאב שלי הורס לימים

ובונה לאחרים

צלקות חוצבות הרים

הלבד ממנף שורשים

השקט עושה בי חורים

מהם יוצאים אורים ותומים

העניים שלי חוצבות אבנים

מפנות מקום למים קדושים

למסע בין ימים

נהרות וחופים

השמש מתווה את דרכי

הירח מביאו לי כישוף קמאי

נפש עתיקה כמעשה בראשית

נפש צעירה בסקרנות שמיימית

מונומנטלית

אינטלקטואלית

מתנשאת וסקסואלית

נקודה ונקודה ועוד אחת

כותרת זהובה

על קלף עור מקומט

בלילה

כשהידיים מטיילות

מוחצות ומענגות

אני עוברת 

בין דמיונות

בין סרטונים ותמונות

מחליפה אדרת

כותרת

נעה בין קצוות 

משוחררת ומשחררת

חוטפת ונחטפת

פורמת הגדרות

הדמות משתנה

תלוי מי עלה במחשבה

ואיזו הרגשה השאיר בי לאחר השיחה

לאילו מחוזות הלכנו

ובמה נגענו

אצלי במיטה הוא יופיע

יפתיע

ינשק יפרוק ויזיע

את כל הפנטזיות יביע

ואותי ירוקן ועליי ישפיע

בשיא הוא יפציע

ולאחריו יעלם

כי יש מקום כאן לאחת להירדם

ואולי בשיחה הבאה

תקפוץ התמונה

של אותה תאווה

שעלתה לי במחשבה

ואחייך לעצמי

כי התמונה היא שלי

והוא לא יודע

מה קרה במיטתי

בליל הקודם

כשקפץ הוא לראשי

איך זה מרגיש

שם למעלה

כשהאוויר דליל ואין שום צליל

איך שומעים את השקט

כשהראש מלא בעצב וגיל

מחשבות זכרונות

ממלאים את אוזניי

אין שקט בין ידיי

אין שקט בין רגליי

סימן קיין בין עיניי.

ואיך זה מרגיש

לא ללכת לבד

לצעוד עם נפש יד ביד

לבטוח לשכוח

את מה ששרף

כי פה למעלה

אין שום מרדף.

ואיך זה מרגיש

לקבל אהבה

טהורה נקייה

ללא כוונה רעה

ללכת בטוחה בעולם

ללא צל שקשור בדם.

ואיך זה מרגיש לך

כשכולם מדברים

על להרגיש מועצם

להיות לבד בפנים

כי הלבד כל כך חד לפעמים

וזו תחושה מוכרת של שנים.

איך זה מרגיש

לראות את הזיק בפנייך

כשאתה מביט בהשתקפותך

לסלוח על טעויותך

ולקבל את הגזרה

שלהיות לבד

תמיד ירגיש כמו ההפך מבחירה.

איך זה מרגיש לך?

לפעמים

אין בי מילים

הרגל מגונה של שנים

נשמתי נעתקת

כותבת מוחקת

מתבלבלת חושבת

נתקעת חולמת

דבר לא מגובש כאן

לא מדוייק 

רק מאופק

ואני כלואה 

מאחורי סורג ובריח

אין יוצא ואין נכנס

כשאני בתוך הסבך

רגשות קשים חדים

רגשות מחזקים ממלאים

ואיך אכתוב לו הכל

כשאני מתמהמהת

אם מבנה המשפט נכון

או אולי הייתי צריכה לרשום אותו ראשון...

מוחקת וכותבת שיר

כדי להסביר

ששפתיים יפות

מסתירות

את כל מה שכואב

ואצבעות מהירות 

את הספק המתגנב

ולפעמים קשה למצוא את המילים

שיעשו לי סדר בין כל החתכים

שיעזרו לשכוח את כל האגרופים

שיאפשרו לי לשלוח כוונות עם משמעות

גם אם הנושא אבד  בריקנות.

לפעמים אני שותקת

כי קשה לי להגיד

כמה הרגע עוצמתי

ואיזה חיוך העלת בי

וכמה זה מחמיא

ולפעמים...

אין בי כלום 

אפילו לא ...

כלום