הקלות שבה הוא החליק פנימה.
ברור, הייתה התנגדות, שלא תבינו לא נכון. הלחץ היה אדיר, הרבה יותר ממה שאני רגיל, מהחור שהטבע התכוון אליו.
אבל כן הייתה רטיבות.
טוב, זה הגיוני. נתתי שם עבודת הכנה מושקעת. הכנה בדיעבד- כי לא היה לי שום תכנון להיכנס לשום חור, בטח שלא לשם. היא פשוט ביקשה ממני, ואני ילד טוב, עושה מה שמבקשים.
והנה הפלא ופלא, אחרי שהרשות ניתנה, כמה לחיצות, תמרון עדין והנה- הוא בפנים. כולו. עד הסוף. בחור האחורי.
הרמוניה. היא ככ מלאה בי, ולשנינו זה מרגיש ככ טוב. בגוף ובמיינד.
כבר אמרתי שזו לא הייתה התוכנית בשום צורה?
היא דיברה מאוד אחרת לפני שהיא הגיעה. תובענית, קשוחה, אסרטיבית.
אבל עכשיו כשהיא מקופלת ככה, על הברכיים, עם הטוסיק הלבן שלה כלפי מעלה, הידיים משולבות בצורה ככ יפה סביב הרגליים, הלחי מעוכה על הספה, חצי פרצוף מופנה אלי עם העיניים מתגלגלות והשפתיים ממלמלות. עכשיו זה הזמן שלי לקחת כל מה שהיא בוחרת לתת.
אני מתחיל לזוז קדימה ואחורה בתנועות עדינות, נותן לה להתרגל. לא לוקח לה יותר מדי זמן להרגיש בנוח איתי נכנס ויוצא.
פאק. איזה טריפ, לא נורמלי.
מתחשק לי למקם את עצמי מחדש, אבל אני לא רוצה לשבור כלום. אז בעדינות מירבית אני מעביר את כל כובד המשקל שלי לרגל אחת, והרגל השניה מתרוממת מצד אחד שלה ונוחתת לה על הראש (45 בנעל, זה לא מעט כף רגל).
תגובה? אין.
הלחי שלה נמעכת תחת כף הרגל שלי. הידיים שלי, סביב המותניים הצרות שלה, מקבעות אותה אלי. החור הקטן שלה מתכווץ חזק חזק, בזמן שאני מושך אותה. אלי וממני. למעלה ולמטה. פנימה והחוצה.
נעים לך?