לפני 18 שנים. 30 במרץ 2006 בשעה 9:01
המעלית נעצרה בקומה 6.
היא יצאה החוצה, הביטה שמאלה וימינה, בדקה את מספרי החדרים.
הוראתו היתה חד משמעית, ירדה על ברכיה, וזחלה אל החדר.
דלת החדר היתה פתוחה עד כדי חריץ בלבד.
דחפה אותה פנימה, וברא שמורכן מבלי להביט קדימה המשיכה בזחילה בשקט.
כפי שקיבלה הנחיה נעצרה ליד הכסא שעמד במרכזו של החדר. ראשה מורכן.
בדממה הסירה מעליה את החולצה, נשארת כפופה.
חזיתה נשרה לה.
הורדת המכנס היתה תרגיל אקרובטי, שהתאמנה בו במשך כל הערב הקודם, רק לא להכעיסו.
אבל בסופי של דבר הסירה את מכנסיה ותחתוניה. ונותרה עירומה כורעת על 4 בראש מורכן.
היא שמעה את אושת צעדיו על השטיח העבה. נע בשקט לכיוון הדלת.
טריקה קלה של הדלת. שקט דממה.
שוב איוושת הצעדים. הרגישה יד אוחזת בשערה מרימה את ראשה. וכיסוי עינים נקשר לעיניה.
תתרוממי אמר לה. שבי על הכסא. פניך אל המשענת רגליך בפישוק רחב.
הצמיד אותה אל משענת הכסא. פשוקה לרווחה ופעורה.
רגליה נקשרו בחוזקה לרגלי הכסא.
חבל עטף את מתניה וקיבע אותה אל המשענת והמושב.
ידיה נקשרו בחוזקה. מאחורי גבה.
השעון תקתק, דמה פעם בחוזקה. נענעה את פרקי ידיה להזרים בהם את הדם. הוא ידע את מלאכתו, קיבע אותה למושב.
אף לא מילה נאמרה.
הרגישה אותו מסתובב סביבה. בוחן אותה , כאילו בחן בהמה.
הרגישה מושפלת, נבחנת, אומללה. ולא העיזה לומר מילה.
בשקט שמעה את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת.
שקט דממה.
עברה לה שעה, ועוד שעה, קול הציפצוף בשעונה, בישר לה את מעבר השעות.
כך ישבה כבולה, לא העיזה לזוז.
יד נעלמה התירה את כבליה. הרגישה את הדם זורם בורידיה בחוזקה.
זכרה את הוראותיו.
התלבשה בשקט. יצאה למסדרון ירדה על 4.
מה קרה גברת נשמע קול אישה?
הרימה עיניה בבושה ואמרה, לא כלום איבדתי את העדשה, ואני מחפשת אותה.
המעלית היגעה ונעלמה בתוכה.
אור קולי קרא לזה.
בלי אור ובלי קול.
חושך דממה.
היא ידעה שהגיעה למקומה.
