שבוע חדש,
יום חדש,
באתי לתת עבודה,
זוזו!!!
שבוע חדש,
יום חדש,
באתי לתת עבודה,
זוזו!!!
אפשר עוד גשם בבקשה?
וכן, ככה אני ביומיום.
תתמודדו שאין פה חליצת שד,
תודה!
והיום, דוש חדש לסופ״ש…
שוקלת לפרסם את ספר ה-failים הגדול,
בטוחה שזה יהיה רב-מכר היסטרי.
*אגב, אם אשה קוראת לך ׳אח שלי׳, נגמר הסיפור.
בינתיים,
סבתוש עושה לכם רייב בראש!
כמו לגלות כמה שולטים קמצנים יש כאן.
תעשו מנוי,
מי ישמע…
בזעת!
*בתמונה, מישהי, לא חשוב מה הניק שלה, שהעלתה גם אתמול תמונות ותעלה גם מחר.
ואה, כן, הלכה במבול של הבוקר להתאמן.
איפה המשאית של המדליות? איפה?!
ישנתי כל כך טוב…
שנה טובה פאקרז,
מי ייתן ונתחיל שנה של ריפוי, שיקום ותקומה.
יאללה,
תראו איזה שיר הבאתי לכם פה!
נכון?
רק קוקיות חסרות לי ללוק…
נ.ב
ריחמתי הבוקר עם השיר, בכל זאת, סוף שנה
1. אני מכורה לנשיקות. מהסוג העוצמתי, עם מלא לשון. רצוי עם יד על הגרון ויד שניה בעורף שתופסת חזק.
2. חורף היא ה-עונה שלי. מוכנה שיהיה פה כזה 24/7, 365 ימים בשנה. רצוי על לא יותר מ-18 מעלות. תנו לי לפתוח חלון בסופות רעמים וגשם זלעפות, ואני פורחת.
3. מציצות הן החיים. יכולה לעוף על cock worshipping שעות. שעות! אבל כדאי מאד שהזין שלך יהיה אסתטי ושווה את זה!
4. אני מאובססת על כלבים (אמיתיים, על ארבע) מכל סוג, צבע או גזע. אני אלטף כל אחד שניקרה על דרכי ברחוב+דיבוב מטומטם ומביך. אם אתה לא זורם על זה, זה לא יילך בינינו.
5. שיער חזה גברי שמבצבץ מתוך חולצה מכופתרת מחרמן אותי ברמות של לסחוט את התחתונים לאחר מכן. אני אפילו לא שולטת בזה. זה ריפלקס מותנה שאני מחווטת אליו.
6. גם גברים על מדים. כן, אני יודעת. אין יותר קלישאתי מזה. אולי זה מסביר את העובדה העלומה שתמיד הייתי מגנט לאנשי כוחות הבטחון לדורותיהם. תרומתי הצנועה למורל הלאומי וזה.
7. גברים לא עקביים שמשחקים איתי משחקים מורידים לי את החשק אוטומטית. למזלי הטוב תמיד הייתי כזו. לא רוצה? לא צריך. נקסט. המסך ירד.
8. יש לי אינטואיציות של חיה. גיליתי רק בשנים האחרונות שזה פשוט תוצר של פוסט טראומה מילדות. אני קולטת אנשים בשניה ומספר הפעמים שזה הציל אותי מאסונות (על אמת) היא עובדה מוגמרת. אני לא מחפשת יותר לוגיקה בזה. אם משהו מרגיש לי off, זה נכון ב-99.9% מהמקרים.
9. הייתי בתולה עד גיל 19 ועם חברים קבועים עד גיל 25. אבל אחרי זה? All hell broke loose. השלמת פערים מה שנקרא.
10. רק בשנים האחרונות למדתי לקבל מחמאות. אבל עדיין קשה לי עם זה כי אני חזק ב׳תסמונת המתחזה׳. אני עובדת על זה ממש, יש ימים שעדיין לא מצליח לי.
*עובדת בונוס: התאמנתי באגרוף און אנד אוף מעל לעשרים שנים. אני ממש לא מקצוענית, אבל אני יודעת שניים-שלושה מהלכים שמכאיבים ואם צריך, אני אוהבת לשחק ׳מלוכלך׳.
יאללה אודרוב, יום טוב!
ועל הדרך להרים למישהי,
לא חשוב מי,
שפאקינג קמה ב-5:45
כדי ללכת לאימון לפני העבודה!
איפה הכפיים?!
👏👏👏
אחרי יום סוער במיוחד בעבודה
בו הבראטית שבי הרימה את ראשה,
ועשתה קצת בלגן,
זה מה שאני מרגישה…
😈😈😈
ככה אני מרגישה.
שאני נמצאת כעת בלימבו.
לכאורה,
החיים שלי כרגע נעים על מי מנוחות.
שגרה שלמדתי (בדם ובהרבה דמעות) לברך עליה.
אני מוערכת בעבודה שאני אוהבת וטובה בה מאד.
קיבלתי קידום, מה שהביא גם לאקסטרה רווחה כלכלית.
חזרתי להתאמן ברבאק.
אני משתדלת לאכול בריא ומסודר, מבלי להלקות את עצמי כשחוטאת מדי פעם.
הבית שלי מקבל את שיופי הצורה האחרונים שלו ואליו הכנסתי את כל נשמתי היצירתית.
האנשים והיצורים החשובים והיקרים ללבי בטוב.
אני בטוב.
אני באמת ממש בטוב.
ואני כל כך מודה על כך.
אבל אני מרגישה שאני תקועה בלימבו.
כאילו אני עדיין לא ׳שם׳.
ואני לא יודעת לשים את האצבע על מה שחסר.
כלומר, אהבה.
ברור.
אבל אי אפשר לומר שזה מה שמגדיר אותי.
ואולי זו דווקא כן פיסת הפאזל החסרה?
תמיד הייתי אדם שמתמקד ביש ולא באין,
ועכשיו?
אני כל כך מבולבלת…