שוב הלימבו הארור של החגים.
איזה יום היום לעזאזל, בשגרה המטולטלת וחסרת היציבות של המדינה המוטרפת הזו?
אני מנסה להיאחז בשיניים בריטואלים הקטנים שמסדרים לי את הרעש התמידי שבראש.
במשהו שימיין לי את המחשבות הבלתי פוסקות לתיקיות מסודרות במוח:
״קריירה״, ״חברים״, ״אימהות״, ״זמן לעצמי״, ״ספורט״, ״אתה״.
אתה, אתה, אתה.
אני מנסה לשווא למנן את הכמיהה האינסופית.
לשלוט ברעב שאין לו שובע.
לאלף את המפלצת הזו שהתעוררה שוב.
***
ליבידו הוא לא רק סקס.
הוא כוח החיים.
כאן.
עכשיו.
נוכח.
חזק.
פראי.
סוער.
חסר מעצורים.
וזה שלך, מפשיט אותי מנטלית ואז פיזית.
בברוטליות.
בלי להתנצל.
טורף כל סנטימטר בנשמה ואז בגוף.
***
זו התגובה הפיזית שמקפלת אותי לשניים כשאתה מדבר אלי.
הבטחון המערער הזה שלך שמעורר בי כעס.
מי אתה בכלל שתתפוס עלי בעלות?
באיזו זכות?
היהירות הזו.
הדיבור הנחרץ.
הקילוף שלך את השכבות שלי.
זה מכעיס אותי כל כך שאני לא יכולה לשלוט בתגובות של הגוף שלי.
בהתכווצויות של הנרתיק.
בחום שעולה מהאגן אל הבטן.
בדופק שמתגבר.
בקוצר הנשימה.
בתזוזה חסרת האונים שלי במקום.
בפטמות שמתקשות בשניה.
לך לעזאזל!
אתה מערער לי את השגרה המאולצת שהצלחתי לייצר לי, במאמץ עצום.
אתה מנטרל בשניה את המענה המתריס שלי,
זה שמחפה על הפחד ממישהו כמוך.
אתה ממיס בקלות מביכה את כל ההתנגדויות שלי,
פולש לי לראש, ואז לגוף.
אתה קורא את המחשבות והרצונות שלי בפשטות מקוממת.
נותן לי לחשוב שאני שולטת בסיטואציה, עם החיוך הקטן הזה שלך, ואז הופך עלי את היוצרות, בלי טיפת מאמץ.
***
שנים של עבודה עצמית שהלכו לפח.
מי אתה בכלל?!
באיזו זכות?!
אני שונאת אותך!
אתה מפחיד אותי.
אני מפחדת.
בבקשה אל תפסיק.
בבקשה, לעולם.
עוד.
ממך.