הוא שואל
ואז ממשיך:
״… לוחמנית? ׳בראטית׳?״
אין שם ציניות או ביקורת, רק שאלה אמיתית.
אני שותקת.
הוא מצליח לעמת אותי עם כל הנקודות הרגישות שלי.
אני מנסה שוב לחשוב ברצינות.
למה באמת?
***
מאז שאני זוכרת את עצמי אני כזו.
מילדות.
בודקת גבולות, מותחת את החבל עוד ועוד, מחכה לראות כמה זמן עד שתיגמר הסבלנות של מי שעומד מולי, עד שיתהפכו עלי.
זה לא יוצא מול כל אחד.
רק מול מי שקורא עלי תיגר.
שמאיים עלי באיזה אופן.
ובעיקר מול גברים.
משהו באינטראקציה כזו מביא אותי להיות עוקצנית, טיזרית, מלגלגת לפרקים.
הרבה טועים לחשוב שזה מתוך מקום של אגו.
גם אני חשבתי פעם ככה.
אבל זו פרשנות שגויה לגמרי, היום אני מבינה.
***
זה הרבה-הרבה יותר פשוט מזה.
זו טראומת הנטישה מהילדות שיוצאת להתקפה
בכל פעם מחדש.
ככה אני בודקת כמה חזק ועקשן זה שמולי,
או כמה מהר הוא יוותר עלי.
זה המדד שלי לכמה אני יכולה לסמוך עליו,
כדי לשחרר.
אני פשוט חייבת לוודא שלא משנה מה,
לא ישאירו אותי לבד, שוב,
כמו הילדה ההיא שנשארה מאחור,
שננטשה רגשית.
***
אני פשוט זקוקה למישהו אחד -
שיילחם עלי!