|
|
|
מפרגנת כאן לזאלופ על הרעיון החינני,
ולו בשל העובדה שמחר נגמר לי המינוי והסיכוי שאחדש אותו הינו קרוב לאפסי.
אז הנה, קחו הצצה אחרונה על ה-Hello Titties וכל הג׳אז הזה.
כיוון שאני קצת בדאון, הנה משהו אפרופריאייטלי סאד…
💖
בודד…
רק אתה ואני.
לעצום עיניים ולהקשיב
לנשימות שלך.
צילום: אופק בירנבאום
איך זה בכלל קשור אלי,
השיט הזה?
מה לי ולחרא הזה בכלל?
מתי זה קרה?
מה,
לעזאזל?!
***
כשהייתי נערה הייתי בטוחה שלא אעבור את גיל 50.
זה היה כמעט ברור לי.
במשפחה למודת אסונות כמו שלי,
תיארתי לי שאיזה אסון מחריד ייקח אותי הרבה לפני כן.
אבל הנה כי כן,
אני בת פאקינג 55.
***
והדיסוננס הזה בין הספרות לבין מה שבפועל,
מחרפן אותי ואת הסביבה.
אני לא נראית ככה,
אני לא נשמעת ככה,
ומתגובות של אנשים סביבי -
ככל הנראה שגם לא מתנהגת ככה.
כלייט-בלומרית טיפוסית,
רגשית אני בת 200,
מנטאלית - תקועה בגיל ההתבגרות.
מה שמביא לסיטואציות משעשעות והזויות במיוחד
כשאני מסתובבת עם בת ה-18 שלי.
***
אני לא סובלת את הכינוי ׳אשה-ילדה׳.
הוא מעורר בי אי-נוחות גדולה.
מין טייטל יומרני וסוטה,
ולא סוטה מגניב.
אבל זה מעניין,
כי עם כל שנה שעוברת,
אני מרגישה שהפער הולך ומעמיק,
בין מי שאני באמת
לבין מספר הפעמים שכדור הארץ
סבב סביב השמש מאז שנולדתי …
סעמק.
חמסה-חמסה.
עולה אוטוטו להרצות.
לא לפנות!
תגבירו…
רמת בראטיות, גזיליון!
לקום, לקום!!!
כמה הערפדית שבי אוהבת את מזג האויר הזה…
😏
את האלטר אגו,
את היומרנות,
את גבב הפנטזיות,
את הוויית הוואנאביז,
את הבטחון העצמי המופרז,
את המודעות העצמית האפסית,
את היוהרה,
את החרטטנות,
את השקרים הבוטים,
את הניקוד הפסאודו פרוזאי,
את הגיפים הילדותיים,
את הדיאלוגים הצפויים.
קחו את האוואטרים,
את האיד הגחמתי,
את העקיצות הנעלבות,
את הקשקשת האינסופית על שיט מביך.
קחו את הכל ודחפו אותו עמוק
לאיזה חור,
בסשן רנדומלי.
***
עכשיו,
כשקילפנו הכל,
האם נשאר בכלל משהו אותנטי?
😈😈😈
(צילום: אופק בירנבאום)
וסט חדש איתו אשרוט את גבו המסוקס של מי שימצא ראוי לכך.
ומכיוון שלאחרונה אני מקבלת פניות מגברים שמסתבר כי הבנת הנקרא אינה הצד החזק שלהם, אני אוהבת את הגברים שלי כמו את הקפה שלי כאן:
כהה, חזק, חם וגדול.
יאללה, בלגן!
כמו כן,
קצת נשבר לי הזין מזה שמרבית הגברים שפונים אלי בטוחים, (מה זה בטוחים, מתווכחים איתי{!}) שאני ״בטוח רוסיה״.
ולפני שדרדסית עפה עלי פה במאתיים קמ״ש, זה לא המוצא שמעצבן אותי (אדרבא, מוחמאת), זו יותר היומרנות, הגזענית שלא לומר.
קיצורו של עניין, ה-dna שלי הוא קיבוץ גלויות, להלן הוכחת ה-50% הסוריים שלו.
ואגב, לפני שאתם מתלהבים פה, כדי שאבשל עבור מישהו
הוא צריך להיות לא פחות מעילוי במיטה.
דרופ דה מייק -
ספסיבה,
קיטי
שוקלת לעשות פינה יומית.
אין ספק שזה מתחיל להתבקש…
כן חבוב, אתה.
זכית בעשר דקות התהילה המפוקפקות שלך,
Spend them wisely!
(כמה נחמד מצד כלוביון שגם חסומים יכולים לקרוא בלוגים).
🤣🤣🤣
*מי שרוצה ניק בפרטי, שתכתוב לי ואשמח לומר לה מה הניק של האבי-נעלבי הנוכחי.
😈
ולכן,
בת׳ הארט ובונאמסה ידברו בשמי.
(צילום: אופק בירנבאום)
היא מיומנות נרכשת.
אבל היכולת להנות ממנה,
היא שלב מתקדם בהרבה.
שנים לקח לי שנים להתמקצע בכך, והיום?
אני מומחית.
אמנות משיכת הכתפיים מוקסמה
לכדי מאסטרשיפ.
***
בעבר,
כנערה,
הניע אותי צורך נואש לצרוח את הנוכחות שלי בכל מקום אליו הלכתי,
בביגוד, בהתנהגות, בווליום, בבוטות.
ואז, בבגרותי,
הפנמתי שאני מבזבזת אנרגיות ומשאבים
במקומות הלא נכונים.
***
אז כן,
אני באמת לא שמה על מה אומרים עלי,
לא אכפת לי מה דעת אחרים מבלי שנשאלו,
ויותר מהכל -
אין לי עניין להוכיח שום דבר, לאף אחד.
במיוחד לא לגברים.
לעולם לא אצא מגדרי לשכנע גבר
כמה אני שווה את ההשקעה.
***
בסופו של יום,
המתמטיקה פשוטה:
מי שזקוק לשכנוע,
הוא פשוט לא האדם הנכון מלכתחילה.
זה עד כדי כך הגיוני.
