My Unforgettable Fire

בודד…

רק אתה ואני.

לעצום עיניים ולהקשיב

לנשימות שלך.

צילום: אופק בירנבאום

כזה…

מכירים את השירים האלה,

שכששומעים אותם הדמעות ממלאות את העיניים?

לא מתוך עצב,

אלא מתוך התרגשות.

כאילו משהו במלודיה ובמילים מתחבר

לשלמות כזו שגורמת לנשימה להיעתק,

ולעיניים לדמוע,

וללב להתמלא,

ולמחשבות לרוץ להן חופשיות,

בשרשרת אסוציאציות בלתי נגמרת.

וכל מה שבא

זה להקשיב לשיר הזה בלופים,

שוב ושוב ושוב,

שפשוט לא יגמר.

מכירים?

אז השיר הזה.

***

וכן, היה גם אימון.

איך אני אוהבת את ימי חמישי…

🥹

ערס פואטי.

שקט אך משחר לטרף,

מכלה אבל מכיל.

***

אני רוצה שתבין הכל מבלי שנחליף מילה,

שתנשום מלוא הריאות את האויר שאני נושפת,

שתביט בי במבט רעב,

מהסוג שאין לו שובע.

***

תהיה רך וקשה,

נבזה וחומל,

מלטף וסוטר.

תביט בי אבל תראה אותי.

תיזום,

תדרוש,

תחליט,

תיקח,

וגם תעטוף,

תלטף,

תנשק,

תקשיב.

תנחם.

***

אני צריכה אותך חזק מהחיים.

צוק.

סלע.

משען.

מגדלור בלב הסערות,

חוף מבטחים לעת צרה,

אי של שפיות,

המקום הבטוח שלי עלי אדמות.

***

גבר של קצוות,

ככה אני רוצה אותך.

ואז,

אתן לך הכל.

(תמונה: אופק בירנבאום)

גשם.

פוך.

גבר.

שנדמה שהעצב ישן.

שחזרתי לשגרה.

שהכל תקין.

ואובייקטיבית הכל באמת ממש-ממש סבבה.

ויום רנדומלי אחד,

אני תקועה בפקק,

ומקשיבה לספוטיפיי -

ככה סתם בלי שום התראה,

שיר אחד פשוט

מרסק לי את הלב.

והדמעות מתחילות לרדת להן ככה,

באמצע הפקק.

בלי שום סיבה הנראית לעין,

העצב,

הבן זונה,

זה שחשבתי שקברתי עמוק-עמוק בפנים,

מרים את הראש המריר שלו.

ואני אף פעם לא באמת יודעת להסביר,

זו יכולה להיות סתם שורה בשיר,

או רצף של אקורדים על גיטרה,

שמכווצים לי את הלב ככה, 

כך שהדמעות זולגות להן חופשי על הלחיים.

ואני מוצאת את עצמי

באמצע פקק ארור,

מייבבת את חיי…

אני מרשה לך.

מרשה לך להחליט עלי.

לצוד.

להכניע.

להכריע.

להוליך.

להושיב.

לתפוס בעלות.

לצוות.

להכריח.

להפליק.

לחדור.

להחדיר.

לקחת בלי רשות.

לחנוק.

לבעול בכוח.

לתפוס.

להפליק שוב.

לאלץ.

לסטור.

למשוך בשיער.

לנשוך.

ללוש.

לאחוז בכוח.

לסמן.

***

בתנאי שבסוף תכפת אותי.

אתה תהיה הכפית הגדולה ואני הקטנה.

רק תכפת אותי, בבקשה.

תעטוף אותי מאחורה כמו שמיכה מגינה.

חום הגוף שלך מחלחל בדממה לתוכי.

וסוף סוף אוכל לישון בשלווה,

לילה אחד ברציפות.

שוב הלימבו הארור של החגים.

איזה יום היום לעזאזל, בשגרה המטולטלת וחסרת היציבות של המדינה המוטרפת הזו?

אני מנסה להיאחז בשיניים בריטואלים הקטנים שמסדרים לי את הרעש התמידי שבראש.

במשהו שימיין לי את המחשבות הבלתי פוסקות לתיקיות מסודרות במוח:

״קריירה״, ״חברים״, ״אימהות״, ״זמן לעצמי״, ״ספורט״, ״אתה״.

אתה, אתה, אתה.

אני מנסה לשווא למנן את הכמיהה האינסופית.

לשלוט ברעב שאין לו שובע.

לאלף את המפלצת הזו שהתעוררה שוב.

***
ליבידו הוא לא רק סקס.

הוא כוח החיים.

כאן.

עכשיו.

נוכח.

חזק.

פראי.

סוער.

חסר מעצורים.

וזה שלך, מפשיט אותי מנטלית ואז פיזית.

בברוטליות.

בלי להתנצל.

טורף כל סנטימטר בנשמה ואז בגוף.

***

זו התגובה הפיזית שמקפלת אותי לשניים כשאתה מדבר אלי.

הבטחון המערער הזה שלך שמעורר בי כעס.

מי אתה בכלל שתתפוס עלי בעלות?

באיזו זכות?

היהירות הזו.

הדיבור הנחרץ.

הקילוף שלך את השכבות שלי.

זה מכעיס אותי כל כך שאני לא יכולה לשלוט בתגובות של הגוף שלי.

בהתכווצויות של הנרתיק.

בחום שעולה מהאגן אל הבטן.

בדופק שמתגבר.

בקוצר הנשימה.

בתזוזה חסרת האונים שלי במקום.

בפטמות שמתקשות בשניה.

לך לעזאזל!

אתה מערער לי את השגרה המאולצת שהצלחתי לייצר לי, במאמץ עצום.

אתה מנטרל בשניה את המענה המתריס שלי,

זה שמחפה על הפחד ממישהו כמוך.

אתה ממיס בקלות מביכה את כל ההתנגדויות שלי,

פולש לי לראש, ואז לגוף.

אתה קורא את המחשבות והרצונות שלי בפשטות מקוממת.

נותן לי לחשוב שאני שולטת בסיטואציה, עם החיוך הקטן הזה שלך, ואז הופך עלי את היוצרות, בלי טיפת מאמץ.

***
שנים של עבודה עצמית שהלכו לפח.

מי אתה בכלל?!

באיזו זכות?!

אני שונאת אותך!

אתה מפחיד אותי.

אני מפחדת.

בבקשה אל תפסיק.

בבקשה, לעולם.

עוד.

ממך.