כמעט חצות.
וויילס.
פסטיבל טבע.
שנת 2007.
אמצע הלילה ושלושתנו מחכים בקהל - בעלי דאז, אני, עם בטן הריונית של חודש חמישי וחבר משותף.
קפוא כמו שרק באנגליה של סוף ספטמבר יכול להיות, וזרזיף הגשם הדקיק שיורד מהבוקר מזמן הפך את האדמה לעיסה בוצית ואפורה שבשעות הצהריים אנשים גלשו בה חצי ערומים, להנאתם.
התמקמנו עשרים מטר מהבמה, מחכים עם עוד מאות אנשים לאריה שיעלה.
היה משהו סוריאליסטי בהתכנסות הזו, אפופת הקדושה, באמצע הלילה ביער שכוח אל בבריטניה -
כמו חברי כת המחכים לגורו שלהם שישא את דבריו בכנס דתי.
ואז הוא עלה לבמה,
האיש והתלתלים -
רוברט פאקינג אנתוני פלאנט!
***
37 שנים חייתי אז על פני הכדור מבלי להבין באמת את המשמעות של המינוח ״חיית במה״.
עד השניה ההיא.
כן, אפילו אז, בגיל כמעט 60,
הוא הדליק את הבמה בעצם הנוכחות שלו,
שניות ארוכות לפני שבכלל התקרב למיקרופון.
היה סקס באוויר.
אפשר היה להריח אותו,
לטעום אותו,
לחוש בו.
הקהל היה באקסטזה.
***
ולמה סיפרתי את כל זה?
כי לשם בדיוק אני מכוונת.
לחיבור מחשמל,
מהסוג שגורם גם לאנשים מסביב לחוש בו.
חייתי, ראשוני, מהקרביים,
כזה שמאלץ את הגוף של שנינו להגיב לו שלא במתכוון.
אני רוצה להרגיש את הנוכחות שלך מקצהו השני של חדר מלא אנשים,
את המבט שלך עלי גם כשאנחנו בנפרד,
את שאריות המגע שלך מהלילה, מסומנים על העור,
את הריח שלך נודף ממני גם שעות ארוכות אחרי שהלכת.
טבוע, חתום, מסומן, לא מתפשר.
אני רוצה להרגיש אותך מגיע מאחורי
לפני שאני מסתובבת אליך.
אני רוצה שתקרא אותי בלי מילים, רק מהסתכלות בעיניים שלי.
אני רוצה שתהיה תמיד צעד אחד לפני.
אני צריכה שתהיה חיית הבמה שלי,
אפל,
סוער,
מכשף.
כמו רוברט פאקינג אנתוני פלאנט,
בפסטיבל הטבע בוויילס.
***
אגב,
ההופעה היתה מולטי-אורגזמית.
מאלה שמציפות את הגוף באדרנלין.
הוא ליטרלי נתן לנו
Every inch of his love…