זו היתה הנוטיפיקציה שקיבלתי בצהריים.
״אבא הצטרף לטלגרם״.
נכנסתי לאפליקציה ובהיתי במספר המוכר.
זה שלא ראיתי מעל לשלוש שנים על הצג.
לרגע אפילו פינטזתי להתקשר ולראות אם יענה לי.
אבל ידעתי שלא.
ידעתי שהמספר הזה כבר שייך למישהו אחר,
שבכלל לא יודע שהוא שמור כ׳אבא׳ עדיין אצל מישהי אלמונית.
מישהי שהלב נפל לה לרצפה כשהיא קיבלה את הנוטיפיקציה.
אבא לא יכול כבר להצטרף לטלגרם.
או בכלל.
***
ואז המתבגרת התקשרה בבכי,
כי הטיול שלה לארה״ב שאמור היה לקרות ממחר,
התבטל.
לא אושרה לה הויזה.
הטיול שהיא כל כך ציפתה לו.
וחסכה.
ותיכננה.
כל זה ברגע אחד התנפץ.
חזרתי הביתה לילדה בוכיה שלא הצלחתי לנחם.
היא בכתה.
ואני בכיתי.
ובכינו ביחד שתינו.
וכאב לי כל כך ברחם שאני לא יכולה למנוע ממנה כאבי לב כאלה.
שאני לא יכולה לפתור לה את הכל,
כמו כשהיתה ילדה.
***
ועכשיו?
אני על הספה,
עם בירה,
ותפוצ׳יפס
וארטיק מגנום
ועם עיניים שלא מפסיקות לזלוג.
***
היה.
יום.
מחורבן.
לתפארת.