הנה, אמרתי את זה.
והשנאה הזו התגברה סופית אחרי לכתם של הורי.
אמא נפטרה בערב סוכות.
מאז, רצף חגי תשרי, הם ימים נוראים עבורי.
ואחרי אבא?
אחרי אבא קיבלתי את החותמת הרשמית לכך שכבר אין לי באמת משפחה.
כלומר יש לי.
שני אחים.
אבל אנחנו לא ממש בקשר.
כי בחרתי במודע לברוח.
לברוח מכל מה שמזכיר לי את כל מה שכאב לי כילדה.
***
מהרגע שבו החיים שלנו התהפכו, כשהייתי בת 15,
כל התכנסות משפחתית גרעינית היתה לי לעינוי רגשי.
לשבת סביב שולחן חג כשלנוכח עיניי מראת תצוגת תכלית מרושעת ששיקפה לי בלעג את כל מה שדפוק בבית שלי, דרש ממני תעצומות נפש בלתי מוסברות.
ובאופן פרדוקסלי שכזה, ככל שהוריי (שנפלו עליהם השמיים לא פעם אחת, אלא פעמיים) ניסו להיאחז בעור שיניהם בפסאדת הנורמליזציה המשפחתית לחג, ככל שכך - כך תיעבתי את הרגעים הללו בכל מאודי.
ולזכותם של הוריי יאמר, ולא מתוך סרקזם, שהם נלחמו על אשליית הפסאדה הזו עד ליום מותם.
אבל אני?
ברגע שבגרתי ויצאתי מהבית, ברחתי מארוחות החג האלה כל עוד נפשי בי.
אני יודעת שציערתי אותם מאד על כך, פעם אחר פעם, בהתחמקויות שלי.
אבל זה היה עבורי להיות או לחדול.
כל מפגש משפחתי מצומצם זרק אותי בחזרה לכל כאבי הילדות.
לכעס.
לעצב.
לתחושת חוסר האונים הנוראית.
לייסורי המצפון.
לשנאה.
ובכל פעם מחדש הייתי צריכה להרים את עצמי לבד, כדי שאוכל לעשות הכל על מנת להתחמק מהמפגש הבא.
***
ועכשיו?
עכשיו אמא ואבא אינם.
ואין באמת משפחה.
אבל הכאב -
על מה שיכול היה להיות,
על תחושת הפספוס,
הכאב הזה תמיד שם.
והחוסר הזה נוכח,
במיוחד בחגים.
אז כן,
אני שונאת חגים.