״…בכל פעם מגלים הפתעה חדשה״.
זה מה שעניתי לו, צוחקת, כששאל כמה קעקועים יש לי.
***
כשעברתי את ה-15 הפסקתי לספור.
זה פשוט לא רלוונטי.
הם נועדו לי.
עבורי.
מספרם אקראי.
הם משמעותיים ביותר עבורי ורובם ככולם טומנים בחובם סודות ורמזים שרק אני מבינה ויודעת לפענח.
הם מעולם לא נועדו לאנשים אחרים.
הם ציוני הדרך שלי, חקוקים לנצח בעור.
סימניות של החיים.
תזכורות הטומנות בחובן כאבים, זכרונות, אהבות, שירים.
***
כששואלים אותי אקראית כמה כאב לעשות את חלקם,
אני עונה שהחיים כואבים יותר.
וזה נכון, הם צלקות שנותרו מאחורי אירועי חיים מכוננים.
הם מי שאני ואני מתגלה דרכם.
הם לא נועדו לחרמן אף אחד.
לא נעשו במטרה לעזור להכניס אותי לתבנית כלשהי.
לא עניינו של אף אחד.
את האינטימיות ביני לבינם אחלוק רק עם אנשים ספורים.
הם שלי לנצח.
***
ביום בו גבר יבין את משמעויות כולם,
לבי יהיה שלו,
והוא יהיה מקועקע על לוח לבי….