קסנדרה

לא סובלת מספרים זוגיים, אז אני מאושרת לקראתו. מי היה פאקינג מאמין.

עוד מתלבטת איך לחגוג, חברות רוצות שנצא למסעדה אבל כולנו קצרות בכסף בתקופה הזו (חגים זה זוועה, הוצאתי כמעט 1,000₪ רק על כלים לפסח), המשפחה שלי כרגיל מתכוונת לכתוב לי מזל טוב ולהמשיך הלאה בחייהם ואני כאמור קצרה בכסף אז המתנות לעצמי נדחות בחודש. אלוהים תודה שיש עבודה, תודה תודה תודה, לפחות אני לא רעבה ויש לי בית לגור בו.

אני חושבת שאני אקנה משהו טעים ואראה איזה סרט טוב ואסכים לחברות שלי לבוא עם עוגה נגיד, וזה יהיה לי ממש כיף כי אני שרופה על חברות שלי בצורה קיצונית. 

ויש לי שלושה נשלטים מתוקים שישמחו כולם להעניק לי את התחת שלהם להתעללות ואהבה, וזה עושה לי כל כך טוב ימים קדימה, שזו באמת יכולה להיות מתנה מוצלחת ממש.

והשולטים בחיי חמודים להפליא ואחיינים שלי ישלחו לי סרטון מזל טוב (חסר להם שלא, אני אסע עד אליהם הביתה עם במבה כדי שיחגגו לי איכשהו) וההורים שלי ייקחו אותי לאכול איפשהו ואני אעשה לעצמי טובה ואחזור לכתוב.

27, מי היה אי פעם מאמין שאני אגיע עד כאן. בחיי.

שוב בבית, התלבשתי יופי אתמול ונזכרתי באוצרות שלי. אני מבטיחה לכם, כשאני אהיה ב-natural habitat שלי אני אהיה כל כך מרהיבה, שהם כולם יכתבו ממואר שלם על הפספוס הנוראי שהם מרגישים, עכשיו כשאני נחמדה וסלחנית אבל לא במיוחד אוהבת.

"Et si tu n'existais pas,

dis-moi pourquoi j'existerais?"

שבוע נפלא

כל מה שיכול להיות גרוע קורה כרגע

לדעת שהיא קטנה שלי

פאק

פסח בא לי ברע. מוצאת את עצמי עם תוכניות לנסיעה לתל אביב השבוע. התחלתי לנקות אבל אני לגמרי מאחרת בכל המשימות שלי. אני לא עובדת מספיק אבל הדברים שצריך לשלם עליהם רק מתרבים.

אבל גמרתי היום פעמיים, שזה הרבה יותר מרוב הימים האחרונים, וחסמתי אנשים שהציקו לי ולא הייתי צריכה לריב עם עצמי לגבי זה, ויום ההולדת שלי כל כך קרוב אבל אני לא יכולה לתכנן שום דבר כי מי יודע איפה נהיה, יכול להיות שגם השנה אני אצטרך להסתגר באיזו פינה כי העולם כולו נשרף.

ברגעים כאלה אני לא רוצה שישתמשו בי ואני לא רוצה להשתמש באף אחד. אני אפילו לא רוצה לגמור. אם יקראו לי זונה, זה לא ידליק אותי. אם יקראו לי מלכה, זה לא יעשה לי טוב בלב.

אני פשוט רוצה הביתה.

וברגע האחרון ראיתי את התמונה בגלריה ומחקתי אותה מהר. אני חושבת שהיא הייתה מנתקת איתי קשר אם הייתי מטמאת אותה ככה. אבל היה נחמד לחשוב על זה.

תמיד אמרתי להם שכשאני אתחיל לעבוד אני אהיה וורקוהוליק, והם גיחכו בחיבה כי לא רק שלא עבדתי, לא לקחתי חלק בחיים בכלל וכל דבר הכי קטן היה מלווה בחרדה היסטרית. ואז העברתי את עצמי סדרת חינוך והנה אני עכשיו, עובדת עד השעות הקטנות של הלילה.

הקשר בין שני הדברים הוא מה שאנשים רואים ומה שאני יודעת.

של סוף יום שבו עבדתי קשה יותר ממה שאני רגילה, ולא נחתי כמעט בכלל, ואכלתי גרוע, ומישהו עקב אחריי, ואנשים רבו סביבי, ולא בכיתי הרבה זמן כי אני אסופה ומהודקת.

אבל נעים לי בלב.

למה כולם חסרי אונים

אולי שמישהו ייקח אותי על הידיים למיטה, יוריד ממני את כל הבגדים, ידליק מזגן על קור, יכסה אותי, יניח לידי בקבוק מים קרים גדול וחפיסת שוקולד חלב, יכבה את האור וייתן לי לנוח 10 שעות רצופות?

אני נמנעת מלכתוב רשימת משימות כדי ללמוד להתנהל לא מתוך כורח. זה ממש ממש קשה לי ולא שתיתי היום אפילו קצת.