קסנדרה

אני לא יודעת למה אני סופגת את זה.

כמו כן כואב לי הראש כבר תקופה והתחושות חרא וכשאני מנסה לשתף, אנשים מתייחסים לזה כמו שכל בת 16 התייחסה לזה כשאמרתי שיש לי דיכאון, "שימי חיוך על הפנים והכול יהיה בסדר". לא, מותק, אני מחייכת מלא והכול רקוב בפנים.

יותר לקבל שיחות טלפון ופשוט לקום ולנסוע להציל את מי שצריך, להביא להם אוכל ותרופות וסוודר ומצעים וחיבוקים וממתקים וכל כך הרבה תשומת לב, לעשות בשבילם שיחות טלפון ולטפל בהם כשהם חולים ולתקף את כל התחושות שלהם, וכשאני צריכה שמישהו ייקח את בקשת העזרה שלי לא רק כשיתוף אלא כליטרלי בקשת עזרה, אני בכל זאת מוצאת את עצמי לבד, חסרת אונים.

But I wanna undo about half of it

אני לא יודעת למה מצפים מנשים עם PMS לתפקד כרגיל. אני מתפרקת פה מכאבים ועייפות ובחילה וחרדה ורגשות אשמה וחלומות רעים והימנעות וגעגועים ושנאה עצמית וסחרחורת.

אני צריכה את העיטוף הזה של אדם שלא רוצה ללכת אף פעם

אני לא מצליחה להגיע לחצי מהדברים שאני רוצה להגיע אליהם. אני שונאת שונאת לא להצליח ללהגיע לאנשים. אני שונאת שאני לא קרובה אפילו. מתי נהייתי כזו, אני לא יודעת. חרא.

לא הבטתי על עצמי לרגע, כל כך הייתי עסוקה בשקט שסביבי. עיניים כאלה מלנכוליות הרבה זמן לא ראיתי, צפות להן בחדר ומדי כמה רגעים נעלמות מאחורי עשן הסיגריה. כשהוא רקד הוא היה חדור מטרה, עכשיו שום מטרה לא התנועעה בתוכו.

אחר כך, יופי נגלה-נסתר מסתובב סביב עצמו ואני מעוטפת בידיים חזקות, רגע מהופנטת רגע תוהה, ומי יודע לסווג כל מחשבה, אני קוראת את העיניים ואת שפת הגוף או את ספרי היסטוריה? לא כולם היו מאושרים. אבל, מצד שני, אין חלל שבו כולם מאושרים.

לרגעים הרגשתי בבית, כשראיתי אנשים שדמו לאנשים ביניהם גדלתי, או כשעיניים בולשות ננעלו עליי כשהמחוך כבר ירד והשיער הפזור היה משוך אחורה. כשראיתי אצבעות מלטפות וחיבוקים, כשהעיניים היו סלחניות מול הצפיפות.

ואז ירדנו במדרגות, וזה לא היה כמו שדמיינתי ואיכשהו נעים יותר, והצלילים היו עדינים ואני עשיתי מה שאני יודעת לעשות. ואז נחפצתי, ונישקתי אישה והייתי רעבה אליה כל כך, ורצינו דברים אחרים אבל באותה הדרך והיא נעלמה בלי לומר שלום. ושוב עשיתי מה שאני יודעת לעשות והיה לי עונג בתוך הפה ובגרון המורעב שלי ואז חיבוק ונתתי לו לבחור אם להמשיך לחבק אותי או לפרש את התנועה שלי כרצון לקום, והוא פירש נכון והמשיך לחבק אותי, קרוב יותר, חזק יותר. והייתי כמו ספר פתוח שמישהו משתוקק לקרוא.

ובפינה אחרת כבר הרגשתי שעומדים עליי בתור, והמילים זרמו עליי, והייתי ספר מבוקש מאוד והלב שלי קפץ מהמקום מרוב שהוא היה מאושר ומרוב שהוא רצה לרוץ קדימה ולהפיל את כולם בין הלסתות שלי ולהשאיר אותם שדודים על הרצפה כשהטעמים שלהם מעורבים בי.

ונשאלתי, אם אני רוצה, ולרגע היססתי כי בכל זאת, נגשים את כל החלומות בלילה אחד? אבל כמו קפצתי מעורי ועל ארבע הלכתי אחריה וגמעתי אותה כאילו היא נווה המדבר המתוק שלי, וכל שכבה של טעם עטפה אותי, וכל מרקם חדש עינג אותי ויכולתי לטרוף את הגניחות שלה בכל השיניים שלי והלשון רצתה לגעת בכל מה שהתנועע עליה וכשהיא הציעה להשיב לי במטבעות דומים שוב היססתי, כי אני יודעת שאני לא יודעת להניח לעצמי ליהנות כשיש לי קהל, אבל היא אמרה לי להרפות את הגוף וידעתי שהיא יודעת.

ואוי אלוהים אני לא יודעת כמה זמן זה היה, הרבה דברים קרו תוך כדי, אבל לא רציתי שזה יפסיק לעולם, שאנחנו נפסיק לעולם, וכשהיא הייתה בין הירכיים שלי רגע עם אצבעות ורגע עם לשון, וכשהוא החזיק לי את הרגל, זה היה כאילו ילדתי שרשרת של אורגזמות שנדחפו החוצה אחת אחרי השניה תאבות לבלוע הכול, והן משכו אליהן פנים נדהמות, מעריצות, ועל הברכיים הסתובבתי כדי לבלוע אותה שוב.

עד שנדלקו האורות שאבתי כל מה שיכולתי, והולבשתי והושקיתי מים והרוח בדרך הייתה עונג חדש, והפנים שלו כששנינו ידענו שאני בטוחה ומאושרת. והמבט שלי עליו, כבר מתכנן לו תוכניות, והיד שלו עליי ויכולתי לדמיין בית.

ואתמול בלילה כל כך עליתי על גדותיי שאמרתי לאמא, אמרתי לה, לא הכול אני אומרת כדי לא לצער, אבל יש הכול והוא מסופר לאנשים אחרים, ואני בסדר, והיא הצטערה רק קצת. אני רק תוהה מה היא תספר לאבא.

עכשיו אני צריכה לשבת ולברור את התחושות שלי, את כאבי הגוף, את הגעגועים, את הצלילים, את נמלי העונג הנשפך שכמה ספינות עגנו בו, ללקק את המלח, להביט עמוקות ברב החובל ולהתחיל לגלגל את החבלים.

אני בת 27 ובקופת החולים שלי התחילו לממן שימור פוריות. ופתאום, בין כל המוזיקות, אני מבינה שלא תקתק לי השעון. זה הלב שרוצה את הכול, המסופר ושאינו נגלה.

אני מפורקת מעייפות

המחמאות האהובות עליי, באמת. אני מרגישה כל כך שווה.

לא יודעת מאיפה להתחיל לסכם ולא נראה לי שאני אסכם, אני אחכה כמה רגעים ואכתוב מה שייצא

יוצאת מדעתי כדי להיות אני עד הסוף

חמודה, תנשמי, את רגילה לגמרי, הכול טוב

עשיתי איזה שינוי קטן שפשוט משנה הכול

כמו כן מה יהיה עם הדולר, זוועה.

אז החלטתי לפרוש כי מי אני שאקבל אחריות כזו גדולה?

כן, בהחלט.

בסוף נשמתי עמוק וצללתי אל הפרויקט הראשון ואני כל כך גאה בעצמי שאני שוקלת להתקשר לאבא שלי לספר לו.

יש מצב שאני באיזה תהליך ריפוי, לא יודעת

מה אני רוצה?

זה התחיל עוד בחג, כשאמרתי בקול מה שאמרתי, והבנו שהגיע הזמן לומר שלום, ונשרף לי הלב כי הם צדקו תמיד, הם רוצים אותי להרבה זמן אבל בלי לחתום על שום דבר. עגבניה משומשת וממוששת מהשוק. ואני מדמיינת את הפנים שלו, יכולתי לאכול אותן, והוא לא שולח לי הודעה ולא קורא לי פאקרית.

ובסוף השבוע האחרון, מחמאות על ימין ועל שמאל, על יכולות ועל מראה ועל שכל, נסיעות ארוכות והליכות קצרות, בבית שלי ובאוטו ובבית של מישהו אחר. אחרי אוכל, לפני אוכל או בכלל בלי (אבל לא תוך כדי תודה לאל, אני לא חושבת שהייתי עומדת בזה השבוע). מיגרנה בת 30 שעות, בחילה, חום וקור. ואושר ארוך ארוך, כמו שאני אוהבת.

אתמול הייתי על הברכיים, הפנים שלי עטפו זין, היד שלי הייתה מונחת על בטן, הראש על ירך, השיער אסוף ביד שלו. אחרי חודשים, הסכמתי למישהו לצלם אותי. כל כך הייתי צריכה את זה, לדעת שאני שווה הסתכלות יפה. אני לא רק לשון שעובדת טוב או גרון עמוק, הגוף שלי הרבה יותר גדול מזה.

מישהו אחר קרא לי אלילה מספיק פעמים בשביל שאתרגל לזה, ואני רוצה לרכב לה על הלשון ברעידות של אורגזמה שמימית.

אתמול גם הייתי בתל אביב ככה פתאום, כמעט בלי לשים לב (איך הם אוהבים לאסוף אותי מהצומת ולנסוע), ולרגע זה היה שחזור של חודשים אחורה, כשלא הייתה לי בעיה פשוט לעלות לרכב זר והכול היה בסדר, כי השיפוט שלי בכל זאת סביר.

ואכלתי המבורגר והוא נשאר בפנים ובערב נסעתי לחברה ואכלתי אצלה וגם זה נשאר בפנים והמעיים שלי לא בגדו בי, אבל הרחם שלי המתה בקרבי.

וכשהוא הגיע לעומק שלי וכבר גלגלתי עיניים מרוב שהיה לי נעים, ובכל זאת היה לי אכפת מאוד והשכל שלי היה שם. וכשישבתי עם שד חשוף באוטו אחרי כמה דקות שנטרפתי כהוגן, והיה לי אכפת מאוד והשכל שלי היה שם.

ושוב, כשישבתי עם הראש מורכן ותהיתי למה אני עושה את זה, למה אני לא במיטה בבית שלי, אבל המחשבה לא הייתה: "אני צריכה להיות בבית", אלא: "למה אני לא בבית?" והתשובה היתה פשוטה, אני זקוקה למגע.

וגם היום הייתי זונה גדולה והסכר נפתח, התמונות זרמו כמעט חופשי. ואתמול בלעתי דמעות ואמרתי לעצמי לבכות בבית, לא נורא שכואב, ששורף, את הדמעות שלך תשמרי לכרית ("now my eyes leak acid rain on the pillow where you used to lay your head", טיילור), וכשהסטירות באוטו כאבו כל כך בלעתי שוב את הדמעות והגרון נרטב ואחר כך הוא ספג גם את כל הזרע, אבל בסוף היום כשהגעתי הביתה לא בכיתי בכלל.

והיום הבכי עומד לי בגרון, ובעוד שעה כבר יגיע הזמן לקום לבייביסיטר (הילדים חזרו למסגרות, אז אני שוב נוסעת פעמיים בשבוע להשגיח על אחיינים) כלומר הגיע הזמן עכשיו לקום למקלחת ולארוז ולבדוק מתי יש אוטובוס.

ואני כל כך רוצה לבכות, והקשבתי עכשיו לאלבום הקודם של סברינה, זה שהייתי שומעת בדרך לשולט הראשון שלי, ופתאום התגעגעתי אליו נורא ואני חושבת שעברה כמעט שנה מהפעם האחרונה, כל כך הרבה, אני שונאת לאבד אנשים, וגם בטיפול לא הייתי כבר חודש כי היא עזבה, ואני רק מכניסה אנשים חדשים לחיים שלי ומה שאני רוצה זה לספר לאמא הכול ולבכות ושהיא תחבק אותי ותגיד לי שהיא תלמד אותי, ואני לא יכולה, אנחנו אפילו לא מדברות בטלפון והיא לא יודעת שבשבת בבוקר הייתי רעבה.

ובעצם אני לא מתגעגעת לאף אחד, רק לרגעים שבדיעבד אני יודעת איך לחוות. ואם אוותר על האנשים שלי עכשיו אני אתגעגע גם להליכה מתחנת האוטובוס לבית שלו על ההר, או לדלת החומה בסמטה הזו, או לעיניים שלו מהזווית שלי במושב של הנוסע.

אני מדמיינת אותו מזיין אותי בזמן שהזונה שלי שוכבת תחתיי ומלקקת כל מה שהיא יכולה להגיע אליו, ואני מרגישה מוגשמת. ושונאת את עצמי מאוד.

ואומרת כן לעוד דייט, ויודעת שאני לא יכולה, אני מוכרחה להיסגר, ונלחמת בעצמי לא ליפול, וכבר לילה, ועוד סדרה נגמרה לי, ובכלל ראיתי אותה בקטע אירוני, אבל כל מה שהעולם אמר לי בימים האחרונים הוא שאני זונה. זה כאילו אני צריכה אפטר קר ארוך, ורציתי לומר שאני צריכה אותו מאמא שלי, אבל לא. אני צריכה אותו מאבא שלי. אני צריכה שהוא יגיד לי איך אני צריכה להרגיש עם גבר. אבל כשאני משתפת בדייטים גרועים או במשפטים מסוימים הוא רק מניד את הראש כאילו אומר, מה את רוצה, הרסת לעצמך, אמרתי לך, עכשיו תאכלי את הדייסה שבישלת ותסבלי.

אני עוד שניה בת 27 ונסעתי עם חברה להפיל את העובר שלה והרחם שלי ריקה, והיא תמשיך להיות ריקה עוד איזה זמן. והדולר מחרפן אותי ובשבת הייתי רעבה.

מה אני רוצה?