היא ישבה על ספסל בפלורנטין ומיררה בבכי.
המשכתי ללכת כמה מטרים כדי לא להביך אותה,
ועצרתי במרחק ממנה כדי להוציא פייסל ומים.
ניגשתי בשקט והגשתי לה את הג'ויינט בלי מילים.
החיוך שלה היה שווה הכל.
נתתי לה מצת והסתובבתי ללכת.
"רגע", אמרה,
ספק לי, לחברה שניסתה להרגיע אותה בטלפון -
וקמה לתת לי חיבוק.
אמיתי.
כזה שחסר לי מלללללללא זמן.
אי-אפשר היה להתעלם מהיופי שלה,
אבל לא היה שם שום דבר מיני.
פשוט חיבוק.
אמיתי.
כך, לאחר דקה ארוכה,
בזמן שהחברה מחכה על הקו,
ניתקנו מגע.
היא עדיין חייכה.
כל הסטרס שהיה לי בגוף - פג כלא היה.
עברה שעה ואני עדיין קצת מרחף...
🧞
המלחמה הזו מוציאה מאיתנו צדדים לא יפים.
אנחנו פקעת-עצבים;
רבים אחד עם השני במכולת...
בחניון...
בכביש...
אם לא נמות מטילים - נהרוג אחד את השני.
חבל.
תחבקו אחד את השני.
חבקו את הילדים.
חבקו את ההורים.
חבקו את הכלבים והחתולים שלכם.
והכי חשוב: חבקו את עצמכם.
פשוט חיבוק ❤️
*הכותב אינו היפי 🧐