אז התנסתי.
סוף סוף התנסתי!
ושרדתי לספר על סשן..
בדיוק כשהתחלתי להתייאש מהחיפוש אחר אדון בכלוב.. וחשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן לחזור לטינדר..
כי בכל זאת עברו כמה חודשים טובים... וסקס ונילה עדיף מהתנזרות.
בדיוק בנקודה הזו הוא שלח הודעה.
הנשוי שלי.
זה שחודש שלט ושיחק בי מרחוק..זה שנכנס לי מתחת לעור..זה שניה לפני מפגש מגלה לי שהוא נשוי.
כל כך התגעגעתי אליו.
אני מרגישה נוח איתו
וכל כך רציתי להתנסות
ולבחון את עצמי
לבדוק אם יש פער בין הפנטזיה למציאות.
להכיר את הצד הזה בי..
והסכמתי למפגש.
מפגש איתו. מפגש עם עצמי.
מפגש עם הטראומה.
מלא מפגשים.
ונתנו לי סטירה פעם ראשונה
ועוד כמה וכמה פעמים במהלך המפגש. ואהבתי.
הפליק לי והתחרמנתי.
הצליף בי עם חגורה שוב ושוב ואני ספרתי והתמוגגתי.
היה גם חיבוק ומגע מנחם שכל כך הייתי צריכה.
ואז. זה נגמר.
ופתאום יש לו 10 ד עד שהוא צריך ללכת... והוא קבע עם חברים.
ואני עוד ב"אורות"..
והוא קם מהמיטה.. והולך.
ואני לבד בסיגריה שאחרי, בשוק מהמהירות שבה הוא הלך משנגמר השסן.
ואז כמה שעות טובות אחרי אני מוצאת את עצמי כאובה עצובה בודדה כפי שלא הרגשתי כל החיים שלי.
הוא אכזב אותי.
הוא לא ידע להכין אותי לכמה זמן הוא בא..לא נתן התראה לפני שהוא הלך...לא נשאר איתו לקפה/סיגריה אחרי פשוט קם והלך.
הוא לא הכין אותי לתחושות הקשות שיש אחרי.. הוא אמור לשמור עלי. לא רק בשסן..גם אחריו.
התבאסתי. התאכזבתי. כאבתי מהלב..המקום היחיד שלא תכננתי שיכאיב לי.
ואז רשמתי לו עזוב, אתה נשוי והכל מכה בי.
ומחקתי את כל הצאט.. רציתי שגם לו יכאב.
וזהו.
לא הודעה יום אחרי. לא מה שלומך? איך את אחרי אתמול? כלום.
הרגשתי בלי הכוונה. בלי ליווי. בלי מעטפת אחרי.
טעם רע לחוויה טובה.
אבל למדתי. למדתי שאני כן שייכת לעולם הזה. שכן אני נהנת מכאב ועונג.
ולמדתי גם על בשרי שבלי הסכמה גם על האחרי (!).. גם סשן מעולה יכול להשאיר אותך פצועה.
מכל ההצלפות שספגתי.
הלב הכי כואב.