אתמול.
או לפחות ניסיתי.
ישר התערבבו לי הסרטונים של פרונהב עם מחשבות על ההתעללויות שעוברים ועוברות אחינו ואחיותינו בעזה.
דווקא נמנעתי מלצפות בסירטונים שרצים ברשת והודעתי לכולם לא לשלוח אליי, כי אני יודע שזה שורט נפשות,
אבל עדיין בכל אופן חלק קצת הגיעו אלי, בעיקר הסרטונים הערוכים שבווינט ומסבירים ישראלים ברשת.
מטבע הדברים כנשלט הסירטונים שאני רואה כשאני מאונן הם לא ונילים,
כך שהאלימות הבידיאסמית הקדושה, המוסכמת והתחומה, התערבבה לי עם מעשי חיות האדם הללו.
אז הפסקתי לאונן באמצע.
מכרה שלי חטופה
ועוד אחיין של עמית בעבודה חטוף,
איך אפשר לנשום ככה?
רחמים עליהם ועל קרוביהם.
יקח לי זמן כנראה להתאושש.
אני צריך לשנן ולשכנע את עצמי
שאחינו במותם ציוו לנו את החיים
ובשביים ציוו לנו את החופש.
עם ישראל חי!
משפט סתמי שכולם אומרים,
אנשים מאמינים שואבים ממנו כוח,
אני אשאב כוח רק מבנינים הרוסים בעזה.
מקווה שלא ישאר שם כלום בסוף המלחמה כמובטח.
