בקצב שלה.

ובכלל לכל מי שמכיר אותי לא לעומק.

אני בטוח שנוצר הרושם של מישהו שמאושר כל הזמן. 

עמיד לפגעי העולם.  

עמיד ללחצים של החיים,

עמיד אל מול המלחמה הפנימית שיש בעם שלנו. 

עמיד אל מול המלחמה מול החמאס ובצפון ולמעשה כמעט מול כל העולם האנטישמי. 

בפועל,

אני הרבה מהזמן בדיכאון וחרדה. 

ב7 לאוקטובר איבדתי כמה מכרים,

אחת אפילו מעולמות ה bdsm שלנו. 

אני עובד בעבודה עם הרבה סטרס שיש ימים שפלא שאני לא מגיע למיון.

ממש לא כמו שזה נראה בבלוג או בווטסאפ או בפייס שלי.

הכלוב פשוט זה המקלט שלי. 

כאן זה המקום שאני יכול לברוח אליו. 

ולהכנס לכמה רגעים לעולם אחר. 

( שגם הוא אוטופי כנראה רק בדמיוני. )

למה נזכרתי בכל זה?

בגלל הפוסט של פרלין הנפלאה מהיום בצהריים.

אז חשבתי על שיר יפה של מתי כספי. 

שבמקור שלו הוא ברזילאי. 

תרגום של אהוד מנור והטקסט מדהים. 

לדעתי סיפור חיינו בכמה משפטים בודדים:

העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא נוצה קלה ברוח
שרגע מעופפת באוויר
על כנף הרוח,
נשאת עד שתנוח,
קלים חייה וקצרים כמו שיר.

אושר הוא דבר חולף
וכבר איננו,
כמו האשליה של קרנבל.
עובד איש בפרך,
לרגע של פרח.
פושט יד, עני והלך
הם עכשיו נסיך ומלך.
הנה, הנה הם שם על אם הדרך,
שלושה ימים הכתר לראשם.

העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא כמו אגל טל בדשא,
שקוף ומתנוצץ באור חמה.
זוהר בדשא,
בכל צבעי הקשת,
יורד כמו דמעה בנשמה.

:-)