בקצב שלה.

 
פתאום 
הוראה ממלכה,
אחרי ההמנעות הארוכה,
אחרי הרוטינה המשעממת הזו,
משימה.
משימה לא פשוטה.
אבל הוראה. קסם.

ובכלל תכלס היא ענתה, 
התייחסה...
עטוף תחושה של כישוף
ניגש לבצע הוראה, שלה,
פשוט זה לא.

ואז מגיע הרגע,
הרעד,
עצם המסירה,
עצם החשיפה,
רגע המבחן.


מצד אחד הרגשה טובה,
תחושה של ביצוע מכובד.
תחושה של כייף, של הצלחה.

מצד שני חשש גדול.
האם זאת היתה הכוונה,
בטח אני לא הראשון,
האם היא תאהב את זה,
האם זה ברמה?
האם יהיה לזה המשך?
מתח,
התרגשות, פרפרים.

חצי בספק כמו מבוגר,
חצי בתקווה כמו ילד.

אבל מה שבטוח
מהמר על כל הקופה,
אין חרטה.