לפני 7 שנים. 29 בנובמבר 2016 בשעה 20:35
אני קורא את הפוסט האחרון של גבירתי: היום התקבל להרמונה נשלט חדש. אני יודע את זה עוד מקודם, היא דאגה לספר לי.
וניכר שזה מישהו שמרגש את גבירתי מאוד.
ואני חושב: מה דפוק אצלי, שאני קורא את זה בשמחה, ללא שום רגש שלילי.
גבירתי שאלה אותי אילו רגשות אני כן מזהה אצלי. אז אני עונה לה כאן.
סקרנות.
הרבה סקרנות. האם זה יצליח, האם יהיה לגבירתי טוב? לאן זה יתפתח?
תקווה.
תקווה שבאמת הוא לא יאכזב אותה, כפי שכבר קרה עם מישהו אחר.
שמחה.
יש בי שמחה, כי חיכיתי לרגע הזה, שלא אהיה לבד בהרמון, כי אני יודע שהיה חסר לה משהו. אני מאמין שכשיהיה לה טוב, לכולם יהיה עוד יותר טוב. ( ולא שרע לי עכשיו, כן?)
השלמה.
אפילו אין בי צורך בהשלמה. השלמה עם מה?! יש בי תחושה שזה טבעי וצפוי, היא מעולם לא הסתירה ממני שזה הולך לקראת. ואני מצידי מעולם לא הרגשתי שזה עשוי להפריע לי.
קינאה.
פשוט אין. אני יודע שאני לא עונה על הרבה מהצרכים של גבירתי. פשוט רוצה שתמצא את מי שיכול למלא את הצרכים האלה. לי יש הרבה דברים אחרים לתת לה, כך היא לימדה אותי. וכך גם אני מרגיש.
פחד.
לא מרגיש שזה בא על חשבוני. טוב לי איפה שאני. גם חרדת נטישה (שהייתה לרגע במקרה הקודם) אין. אני יודע שהיא מסוגלת להכיל הרבה יותר מנשלט אחד. אולי עולם ומלואו. :-)
אהבה.
כמובן שש אהבה, והרבה. אהבתי אליה, גדולה ואמיתית, שממנה נובע הרצון שלי שיהיה לה הכי טוב שאפשר.
כי היא זאת שמאפשרת לכל זה להתקיים.
וגבירתי צוחקת עלי ואומרת שהחלום הקוקהולדי שלי התגשם. :-)
יודעת צדיקה...
