לפני 7 שנים. 3 בינואר 2017 בשעה 15:48
מחר גבירתי, את ואני ניפגשים שוב, סוף סוף.
והרצון לבוא בלי ציפיות נלחם בציפיות שעולות בראשי.
נלחם וגובר, כי אני כבר יודע שהכי טוב לבוא ללא כל ציפיה וללא כל רצון,
לבוא פתוח להכל.
הרי הציפיות רק חוסמות את מה שקורה באמת.
אבל למרות כל זה, יש גם געגוע.
זיכרון חוויות שהעברת אותי בהם.
ובעיקר געגוע לליטוף שלך,
כשאני במקומי הטבעי, לרגלייך, למטה.
הליטוף הזה שלך המרגיע.
ואז אני מרגיש בבית,
כמו כלב שחזר לבעליו.
