בקצב שלה.

רק לדבר אחד.

לה.

לרצות אותה,

להקל עליה,

לעשות אותה למאושרת.

רק לפנק, לפנק לפנק.

ולחוש את ההנאה שלה,

זה בכלל הבונוס האולטימטיבי.

אומנם לקח לה זמן,

אבל עכשיו זה התחיל להראות לה כל כך טבעי.

כל כך נכון.

ואני נהנה לראות אותה כל כך נינוחה, שלווה, מאושרת. 

כן, פתאום אני מבין את המושג: מתמוגגת מנחת.

היא פשוט מתמוגגת מנחת. 

ודווקא עכשיו באכזריות האופיינית לו כל כך, הגורל קוטע את זה ומפריד.

קורע את הבשר והופך את עולמנו.

לזמן מה אומנם,  תחום ומוגדר.

אבל זה כל כך מתסכל אותי.

כל כך מעציב אותי.

ויותר מכל אני חושש  מהאפשרות הקלושה, שזה לא ישתחזר כשאחזור...