בקצב שלה.

אני זוכה ללקק אותה כמעט כל יום. 

(מקדימה, מאחורה, איפה שבא לה. לא משנה העיקר להיות שם, בגן עדן הריחני והטעים שלי... )  😛

זוכה לעסות את גופה כמעט כל יום. נראה לי שהיא כבר לא זוכרת איך זה ללכת לישון ללא קצת כפיות ועיסוי עדין בגב. 💕

להעריץ את כפות רגליה זוכה ממש כל יום. לזה היא כבר מכורה ממש ממש ולא מצריך הרבה אירגון (איזה כייף לי ). 😻

אני זוכה להיות משרת אישי שלה כבר חודשים בכל אספקט שהוא. היא כבר נותנת לי הוראות בטבעיות מבלי לשים לב אפילו. 👸 

ולמרות הכל,

צריך רק יום אחד שהיא רוצה ספייס ממני וקצת אוויר.

ואני מתחרפן,

מתערער,

נעלב עד עמקי נשמתי.

מרגיש אבוד כמו כלב נטוש, 

בלי אוויר,

בלי תכלית. 

בודד ממש. 

כבר לא יכול בלי להיות בשבילה,

ועכשיו בשביל לרצות אותה (שזאת תכלית חיי בערך), אני צריך להתרחק ממנה.

דיסוננט.

בקיצור,

מה שרציתי להגיד לכם:

שונא את המילה הזאת ספייס. 

מילה פוייהההההה !!!!!

לכי מפה, מילה רעה.

לכי.  😩