בקצב שלה.

מטבע הדברים אני אוהב שירים שמדברים על הרגשות שלנו. 

שנכתבים מנקודת מבט של נשלט או נשלטת. ובנינו אין כל כל הרבה בשטח. 

לאונרד כהן כמובן חושף הכי הרבה נטיה לנשלטות בשיריו. 

ויש כמה להקות מטאל שמעלות מידי פעם את הנושא. 

לאחרונה הכרתי במקרה את השיר הזה. 

הוא פשוט מקסים.

אומנם בגרמנית,  אז צרפתי תרגום לעברית:

קח אותי הביתה:

אני צריכה חבר עם זרועות רחבות,
אני צריכה חבר שאינו יודע רחמים
שירתק אותי ארצה, כי אני משתוללת ומשתוללת,
בד עם אתר מעל הפה והאף.

אני זקוקה ללילה עמוק ושחור מאחורי עפעפיי,
רעל נגד הכאב בבית החזה שלי,
אני צריכה זריקת אש אל תוך עורקי,
אני צריכה אלונקה, אור מהבהב כחול וסירנות.

אני צריכה,
אני צריכה ,
אני צריכה אור.
קח אותי הביתה,
אני כבר יותר מדי זמן כאן בחוץ,
בוא שא אותי,
אל תשאל שוב לאן,
אני רוצה הביתה,
בוא שא אותי, הכה אותי
אני לא שקטה מספיק.
 
אני צריכה חבר עם כנפיים רחבות,
שיוכל להחזיר אותי הביתה ללא פגע,
דרך האפילה, הרוח והגשם
בכדי להניח אותי לפני דלתי.
ושם על הסף אדמם למוות,
כשאהיה שקטה, יציף הגשם בי כל תא ותא,

אני צריכה,
אני צריכה ,
אני לא צריכה כלום.
קח אותי הביתה,
אני כבר יותר מדי זמן כאן בחוץ,
בוא שא אותי,
אל תשאל שוב לאן,
אני רוצה הביתה,
בוא שא אותי, הכה אותי
אני כאן חסרת מנוחה.

ובלי קצת תמונות אי אפשר הרי....

קחי אותי הביתה כבר......