יש המשך אחרי הקטע שם אבל כרגע יש חסם ספציפי. נמשיך את זה מתישהו ואקשר לעצמי.
שעון המעורר צלצל בקול. ליאו לא ישן טוב הלילה, בידיעה שלמוחרת יצטרך לחזור למרכז ההוא ולהביא מרצון עבריינית מורשעת. המחשבה שמנו הוא בכלל אחיה לא התחברה הגיונית בראשו - הוא הדבר הרחוק ביותר מעבריין ואילו היא... ואיך הם יביאו אותה? למה לעזאזל הוא נכנס לטיפול המשפחתי הזה שאריה הטיל עליו? ומה הקשר לפרוייקט?
חלל השינה משותף כלל 6 מיטות זוגיות בתוך קוביות שיכולות ליצור חללים מבודדים ולתת פרטיות מלאה, כל קוביה ומיטה בצבע אחר ומיועד לאדם שקיבל אותה. שם האדם התנוסס בגאון מעל כל קוביה כזו חוץ מאחת - הצהובה. אולי זו מיועדת לה? היא תשן איתם? ליאו העדיף שלא להמשיך לחשוב על זה והלך לשטוף פנים ולהתארגן ליציאה.
לבוש במכנסי אימונים, חולצה כחולה וסמל הפרוייקט בכיסה השמאלי, מגפיים שחורים ומשקפיי שמש, מנו כבר המתין בחנייה לבוש בבגדים דומים רק עם חולצה ירוקה תואמת את הצבע שלו. השמש רק התחילה לעלות בשמיים וריח הטל של הבוקר עוד נישא באוויר
"בוקר טוב לך אדון בוס" אמר מנו בחיוך משועשע כשפתח את דלת המכונית. לליאו לא הייתה סבלנות לחיוך המטופש שלו, על מה הוא שמח? פעם אחרונה שבדקת הוא לא דיבר עם אחותו כמה שנים טובות. שניהם התיישבו במכונית שהתחילה את נסיעתה, הנוף העירוני החל לאבד את מפלצות הבטון שהציפו אותו ושטחים פתוחים התחילו למלא את החלל. שעתיים נסיעה מחכה להם וליאו היה ממש שמח רק לסיים עם זה כבר. הוא לא הבין למה אבל משהו בבחורה הזו שיגע אותו. חצי השעה הראשונה עברה בדממה מוחלטת כשמידי פעם רעש לגימות הקפה מילאו את החלל עד שמנו שבר את השתיקה שוב "אתה יודע.. עם המרמור הזה היא לא תסכים להגיע בחיים".
ליאו הרים את מבטו אל מנו והשאיר אותו ממוקד ורציני על עיניו, "כן? ולאחיה הנוטש היא תסכים? נראה לך שאני לא יודע מה קרה בינכם? עזבת אותה, נטשת, ברחת. השארת אותה להתמודד עם חלאות המין האנושי ובחרת להישאר בפנימייה הנוחה שאמא ואבא ממנו לך כל החיים." ליאו ירה עליו את ההאשמות. לא מחכה בכלל לתגובה והיא איפלו לא עניינה אותו. החיוך שלו שווה כקליפת השום אם בסוף היא תסכים לסלוח לו.
"אתה לא יודע מה היה שם....." מנו מלמל כמעט לעצמו והסתובב להסתכל מעבר לחלון
את שאר הנסיעה הם העבירו בדממה מוחלטת. רק רגע לפני שיצאו לעבר המרכז ליאו שבר את השתיקה ונתן הנחיות לביצוע המשימה. "נכנס יחד, תן לי לעשות את הדיבורים, היא כנראה תהיה בהלם מוחלט ממך וננצל את זה לדבר איתה ברצינות." השניים עוד לא הספיקו לצאת מהמכונית כשארבעה גברים מגודלים אגפו אותם לפינה באיומים בשאלות מי הם ולמה הם באו?
"יורגו בואא! זה הוא לא? זה הבן זונה שדקר אותה לא? הוא לא היה פה אתמול?" צעק אחד הבחורים לכיוון כניסת המרכז ממנו יצא יורגו בסבר פנים רציני וכועס.
"לא לא אחי אתה מתבלבל לא-" מנו ניסה להתגונן אבל ליאו עצר אותו, "כן, אני הייתי פה, אבל לא דקרתי אף אחת, רק הצעתי לה עבודה"
יורגו התקדם בעצבים, תפס בדש חולצתו של מנו דחף אותו לכיוון המכונית, "אמרתי לך לא לחזור לכאן נכון? שפעם הבאה שתבוא תגמר בבית חולים או גרוע מזה"
שריקה חדה וחזקה חתכה את האוויר. מחרישת אוזניים כ"כ שיורגו שחרר את חולצתו של מנו והתרחק מהם "בת זונה" סינן בין שיניו וחמשת הגברים החלו לתפוס מרחק מליאו ומנו, "יש לכם מזל משכל בחורים... בואו" ממשיכים ללכת לכיוון המרכז. ליאו ומנו הסתכלו אחד על השני בבלבול אבל בלי לבזבז זמן הלכו אחרי החמישה, משאירים מאחור את החרדה והאלימות שרק אפפה את האוויר כמה שניות לפני כן.
המרכז שוב המה אדם. נשים וילדים בתור לקחת מעט בגדים, נערות מתאמנות בחלק אחר, חבורת ילדים ומדריך לומדים להלחים כבלים. צחוק, מוזיקה, דיבורים, שמחה. המקום שקק חיים.
"למה לעזאזל הכל אלים איתך?! ולמה זה מתבצע מחוץ למרכז?? מי צריך להראות את החולשה שלו ככה בפומבי?? אני לא מבינה אותך יורגוווווווו" של ליה נשמע במעלה הקומה השניה, "הינה מתחילים" מנו סימן לכיוונו של ליאו והתחיל להתקדם לכיוון המדרגות
"שלא תעיז לעלות למעלה." ליה ירתה מבטה באחיה, מוודה שעומד במקום והחלה לרדת לאט לאט במדרגות. מדי פעם נשמעה אנחה קלה, זאת אנחת כאב?
כשהגיעה לקומת הקרקע לא פנתה להסתכל על אחיה ומיד התקדמה לליאור, "לא הייתי ברורה מספיק אתמול?" שאלה בחיוך לא אופייני ורוגע. "באנו להציע שוב ופעם הצטרפתי לשכנע" מנו מיד ניסה להתחבר לשיחה אבל מבטה של ליה לא ירד מליאו.
"מה אתה רוצה ממני בדיוק?"
"שתצטרפי לפרוייקט שלנו. אנחנו מאמינים שיש לך יכולות שיכולות לתרום" ליאו החזיר תשובה באותה צורה, עם אותו מבט
ליה התנשמה עמוקות, ידה נשלחה לבטנה התחתונה, "והפרויקט הזה... מה הקטע שלו? לחדר משפחות שלא מעוניינות להתחבר?" מעיפה מבט מזלזל לכיוון אחיה ושואלת ברצינות את הבחור הצעיר שכבר פעם שלישית מופיע בפתח ביתה.
"זה..." ליאו חשב איך לגשת לזה, "פרוייקט ממשלתי בטחוני. המטרה שלנו היא לחסל את קבוצות הפשע בעיר בדרכים שונות"
ליה הרימה גבה, עם העבר שלה היה אפשר לחשוב שהיא נכללת בין הקבוצות האלו, אבל לא. היא ניסתה לשפר את חייהם של אלו שנפגעו מאותם קבוצות.
"את מדממת..?" ליאו החליף את הבעתו למודאגת, דם החל לבצבץ באזור בו החזיקה לפני כמה רגעים ומתגובתה של למה לא נראה שזוהי הפתעה גדולה.
"שיט... שיט שיט שיט שיט" החלה לסנן בינה לבין עצמה "יורגו דארלינג בוא רגע" ליה הסתובבה ללכת אבל מנו עמד שם רועד "לא המשכת לטפל בזה? עם מנות הדם? ליה בחייאת." כועס ומאוכזב ומעט מודאג, מנו החל לחפש משהו לצעוק את הדימום שלא יפסיק עד שתגיע לבית החולים, "נזכרת עכשיו לדאוג? אני מסתדרת, תודה"
יורגו הגיע לעזור לליה ללכת והם נכנסו למכונית ונסעו עוד לפני שהבנים שמו לב בכלל
" מנו עכשיו בוא." ליאו החל לרוץ למכונית שלהם כדי לעקוב אחריהם
"עזוב אין לך למה לרוץ, הם בדרך להר סיני" מנו הלך בנונשלנטיות מרגיזה
"מאיפה אתה יודע? מה אתה יודע?" רמת העצבים והדאגה של ליאור התגברו מרגע לרגע
"המופיליה אחי, הדם שלה לא נקרש אם היא לא מטופלת קבוע" מנו נכנס למכונית והמתין לליאו שיכנס בעצמו.
————————————————————————
לבית החולים ליה כבר הגיעה מחוסר הכרה, רק אחרי מנת הדם השניה היא התחילה לפקוח את עיניה בזהירות כשאור הפלורוסנט האיר חזק מידי. ליד המיטה ישב אדם מבוגר שיכול להיות אבא שלה או סבא שלה, אבל לא אחד שהיא מכירה. האיש הבחין שלי מתעוררת ולא חיכה יותר מידי
"הא, את ערה... יופי..." האיש נעמד והחל לכסות את ליה ולוודא שהעירוי מחובר טוב. "אל תדאגי, לא אפגע בך. אני פה לוודא שלא תמשיכי לעשות שטויות"
ליה כבר חשבה להתנגד ולברוח כשדלת נפתחה וטרין האחות הקבועה שלה נכנסה בחיוך
"הו שלום לך גברת נעלמת" ארין התקרבה בחיוך ובדקה לה מדדים "חשבנו שלא נראה אותך יותר והינה, האיש הנחמד הזה דאג להביא אותך בדיוק בזמן"
"הוא לא הביא אותי לכאן" לי כמעט לחשה בתשישות
ארין החזירה חיוך ואמרה בנוקשות, "על מה את מדברת? קרסת עליו בחניה מרוב שאיבדת דם. את לא יכולה לעשות את זה שוב, זה יהרוג אותך בסוף..."
יהיה עוד המשך לסצנה אבל העמוד הזה יותר מידי זמן בטיוטות.