ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

כתיבה אחרת

בלוג זה שייך לפרופיל כפול, נועד לכתיבה אחרת לגמרי מהכתיבה בבלוג הראשי ואינו קשור כלל לאדם שאני, אלא רק לרעיונות שבמוחי.
לפני 4 שעות. יום חמישי, 5 במרץ 2026 בשעה 14:54

יש המשך אחרי הקטע שם אבל כרגע יש חסם ספציפי. נמשיך את זה מתישהו ואקשר לעצמי. 

 

שעון המעורר צלצל בקול. ליאו לא ישן טוב הלילה, בידיעה שלמוחרת יצטרך לחזור למרכז ההוא ולהביא מרצון עבריינית מורשעת. המחשבה שמנו הוא בכלל אחיה לא התחברה הגיונית בראשו - הוא הדבר הרחוק ביותר מעבריין ואילו היא... ואיך הם יביאו אותה? למה לעזאזל הוא נכנס לטיפול המשפחתי הזה שאריה הטיל עליו? ומה הקשר לפרוייקט?

חלל השינה משותף כלל 6 מיטות זוגיות בתוך קוביות שיכולות ליצור חללים מבודדים ולתת פרטיות מלאה, כל קוביה ומיטה בצבע אחר ומיועד לאדם שקיבל אותה. שם האדם התנוסס בגאון מעל כל קוביה כזו חוץ מאחת - הצהובה. אולי זו מיועדת לה? היא תשן איתם? ליאו העדיף שלא להמשיך לחשוב על זה והלך לשטוף פנים ולהתארגן ליציאה.

לבוש במכנסי אימונים, חולצה כחולה וסמל הפרוייקט בכיסה השמאלי, מגפיים שחורים ומשקפיי שמש, מנו כבר המתין בחנייה לבוש בבגדים דומים רק עם חולצה ירוקה תואמת את הצבע שלו. השמש רק התחילה לעלות בשמיים וריח הטל של הבוקר עוד נישא באוויר

"בוקר טוב לך אדון בוס" אמר מנו בחיוך משועשע כשפתח את דלת המכונית. לליאו לא הייתה סבלנות לחיוך המטופש שלו, על מה הוא שמח? פעם אחרונה שבדקת הוא לא דיבר עם אחותו כמה שנים טובות. שניהם התיישבו במכונית שהתחילה את נסיעתה, הנוף העירוני החל לאבד את מפלצות הבטון שהציפו אותו ושטחים פתוחים התחילו למלא את החלל. שעתיים נסיעה מחכה להם וליאו היה ממש שמח רק לסיים עם זה כבר. הוא לא הבין למה אבל משהו בבחורה הזו שיגע אותו. חצי השעה הראשונה עברה בדממה מוחלטת כשמידי פעם רעש לגימות הקפה מילאו את החלל עד שמנו שבר את השתיקה שוב "אתה יודע.. עם המרמור הזה היא לא תסכים להגיע בחיים".

ליאו הרים את מבטו אל מנו והשאיר אותו ממוקד ורציני על עיניו, "כן? ולאחיה הנוטש היא תסכים? נראה לך שאני לא יודע מה קרה בינכם? עזבת אותה, נטשת, ברחת. השארת אותה להתמודד עם חלאות המין האנושי ובחרת להישאר בפנימייה הנוחה שאמא ואבא ממנו לך כל החיים." ליאו ירה עליו את ההאשמות. לא מחכה בכלל לתגובה והיא איפלו לא עניינה אותו. החיוך שלו שווה כקליפת השום אם בסוף היא תסכים לסלוח לו.

"אתה לא יודע מה היה שם....." מנו מלמל כמעט לעצמו והסתובב להסתכל מעבר לחלון

את שאר הנסיעה הם העבירו בדממה מוחלטת. רק רגע לפני שיצאו לעבר המרכז ליאו שבר את השתיקה ונתן הנחיות לביצוע המשימה. "נכנס יחד, תן לי לעשות את הדיבורים, היא כנראה תהיה בהלם מוחלט ממך וננצל את זה לדבר איתה ברצינות." השניים עוד לא הספיקו לצאת מהמכונית כשארבעה גברים מגודלים אגפו אותם לפינה באיומים בשאלות מי הם ולמה הם באו?

"יורגו בואא! זה הוא לא? זה הבן זונה שדקר אותה לא? הוא לא היה פה אתמול?" צעק אחד הבחורים לכיוון כניסת המרכז ממנו יצא יורגו בסבר פנים רציני וכועס.
"לא לא אחי אתה מתבלבל לא-" מנו ניסה להתגונן אבל ליאו עצר אותו, "כן, אני הייתי פה, אבל לא דקרתי אף אחת, רק הצעתי לה עבודה"

יורגו התקדם בעצבים, תפס בדש חולצתו של מנו דחף אותו לכיוון המכונית, "אמרתי לך לא לחזור לכאן נכון? שפעם הבאה שתבוא תגמר בבית חולים או גרוע מזה"

שריקה חדה וחזקה חתכה את האוויר. מחרישת אוזניים כ"כ שיורגו שחרר את חולצתו של מנו והתרחק מהם "בת זונה" סינן בין שיניו וחמשת הגברים החלו לתפוס מרחק מליאו ומנו, "יש לכם מזל משכל בחורים... בואו" ממשיכים ללכת לכיוון המרכז. ליאו ומנו הסתכלו אחד על השני בבלבול אבל בלי לבזבז זמן הלכו אחרי החמישה, משאירים מאחור את החרדה והאלימות שרק אפפה את האוויר כמה שניות לפני כן.

המרכז שוב המה אדם. נשים וילדים בתור לקחת מעט בגדים, נערות מתאמנות בחלק אחר, חבורת ילדים ומדריך לומדים להלחים כבלים. צחוק, מוזיקה, דיבורים, שמחה. המקום שקק חיים. 

"למה לעזאזל הכל אלים איתך?! ולמה זה מתבצע מחוץ למרכז?? מי צריך להראות את החולשה שלו ככה בפומבי?? אני לא מבינה אותך יורגוווווווו" של ליה נשמע במעלה הקומה השניה, "הינה מתחילים" מנו סימן לכיוונו של ליאו והתחיל להתקדם לכיוון המדרגות

"שלא תעיז לעלות למעלה." ליה ירתה מבטה באחיה, מוודה שעומד במקום והחלה לרדת לאט לאט במדרגות. מדי פעם נשמעה אנחה קלה, זאת אנחת כאב?

כשהגיעה לקומת הקרקע לא פנתה להסתכל על אחיה ומיד התקדמה לליאור, "לא הייתי ברורה מספיק אתמול?" שאלה בחיוך לא אופייני ורוגע. "באנו להציע שוב ופעם הצטרפתי לשכנע" מנו מיד ניסה להתחבר לשיחה אבל מבטה של ליה לא ירד מליאו.

"מה אתה רוצה ממני בדיוק?" 

"שתצטרפי לפרוייקט שלנו. אנחנו מאמינים שיש לך יכולות שיכולות לתרום" ליאו החזיר תשובה באותה צורה, עם אותו מבט

ליה התנשמה עמוקות, ידה נשלחה לבטנה התחתונה, "והפרויקט הזה... מה הקטע שלו? לחדר משפחות שלא מעוניינות להתחבר?" מעיפה מבט מזלזל לכיוון אחיה ושואלת ברצינות את הבחור הצעיר שכבר פעם שלישית מופיע בפתח ביתה. 

"זה..." ליאו חשב איך לגשת לזה, "פרוייקט ממשלתי בטחוני. המטרה שלנו היא לחסל את קבוצות הפשע בעיר בדרכים שונות"

ליה הרימה גבה, עם העבר שלה היה אפשר לחשוב שהיא נכללת בין הקבוצות האלו, אבל לא. היא ניסתה לשפר את חייהם של אלו שנפגעו מאותם קבוצות. 

"את מדממת..?" ליאו החליף את הבעתו למודאגת, דם החל לבצבץ באזור בו החזיקה לפני כמה רגעים ומתגובתה של למה לא נראה שזוהי הפתעה גדולה. 

"שיט... שיט שיט שיט שיט" החלה לסנן בינה לבין עצמה "יורגו דארלינג בוא רגע" ליה הסתובבה ללכת אבל מנו עמד שם רועד "לא המשכת לטפל בזה? עם מנות הדם? ליה בחייאת." כועס ומאוכזב ומעט מודאג, מנו החל לחפש משהו לצעוק את הדימום שלא יפסיק עד שתגיע לבית החולים, "נזכרת עכשיו לדאוג? אני מסתדרת, תודה" 

יורגו הגיע לעזור לליה ללכת והם נכנסו למכונית ונסעו עוד לפני שהבנים שמו לב בכלל

" מנו עכשיו בוא." ליאו החל לרוץ למכונית שלהם כדי לעקוב אחריהם

"עזוב אין לך למה לרוץ, הם בדרך להר סיני" מנו הלך בנונשלנטיות מרגיזה

"מאיפה אתה יודע? מה אתה יודע?" רמת העצבים והדאגה של ליאור התגברו מרגע לרגע

"המופיליה אחי, הדם שלה לא נקרש אם היא לא מטופלת קבוע" מנו נכנס למכונית והמתין לליאו שיכנס בעצמו. 

————————————————————————

לבית החולים ליה כבר הגיעה מחוסר הכרה, רק אחרי מנת הדם השניה היא התחילה לפקוח את עיניה בזהירות כשאור הפלורוסנט האיר חזק מידי. ליד המיטה ישב אדם מבוגר שיכול להיות אבא שלה או סבא שלה, אבל לא אחד שהיא מכירה. האיש הבחין שלי מתעוררת ולא חיכה יותר מידי

"הא, את ערה... יופי..." האיש נעמד והחל לכסות את ליה ולוודא שהעירוי מחובר טוב. "אל תדאגי, לא אפגע בך. אני פה לוודא שלא תמשיכי לעשות שטויות" 

ליה כבר חשבה להתנגד ולברוח כשדלת נפתחה וטרין האחות הקבועה שלה נכנסה בחיוך

"הו שלום לך גברת נעלמת" ארין התקרבה בחיוך ובדקה לה מדדים "חשבנו שלא נראה אותך יותר והינה, האיש הנחמד הזה דאג להביא אותך בדיוק בזמן"

"הוא לא הביא אותי לכאן" לי כמעט לחשה בתשישות 

ארין החזירה חיוך ואמרה בנוקשות, "על מה את מדברת? קרסת עליו בחניה מרוב שאיבדת דם. את לא יכולה לעשות את זה שוב, זה יהרוג אותך בסוף..." 

 

יהיה עוד המשך לסצנה אבל העמוד הזה יותר מידי זמן בטיוטות. 

 

לפני 5 ימים. יום שבת, 28 בפברואר 2026 בשעה 14:26

לא אכתוב את זה בפרופיל האמיתי. לא מעוניינת בשאלות ובשיחות שזה יציף ולרוב אני מאוד כנה בבלוג שלי, הפעם זה כי באמת לא בא לי דיונים על הנושא ואני מרגישה צורך עז מידי לפרוק.

 

אלוהים שלי, גרום לו להפסיק לשלוח לי הודעות.
גרום לו להפסיק לחשוב עליי.
גרום לו לעזוב אותי לנפשי.

עצם זה שלא אוכל לעולם לעצור מפגשים איתו מספיק. אנא ממך, עצור את ההטרדה הזו בבקשה ממך.

אני מתחננת בכל לשון של בקשה.

אני מתחננת שלא תציב אותי במקומות בודדים איתו.. כי הוא לא מבין את המילה לא ואני נאלצת ל.. לשתוק.. הוא לא נותן ברירה אחרת...

 

אני מתחננת בפניך אלוהים, תגרום לו להפסיק להטריד אותי.

לפני 3 שבועות. יום רביעי, 11 בפברואר 2026 בשעה 4:54

סה"כ 3 תקופות

1. אנסמבל החבורה, חיבור קשרים רומנטיים, ביסוס "הרע" וכמובן סמי-רזולושן

2. קייצי, אותו רע, קשרים רומנטיים מתבססים עד לפירוק בסוף והיעלמות ע"מ לפתור את הסיפור עם הרע

3. מס' שנים אח"כ, ניסיון מעקב מעט אובדן שפיות קל וגרירת יתר החבורה בניסיונות עד אובדן חברים. הסיפור מתחיל בפגישה לעת לילה ומסתיים כמובן בhappy end

 

Stick to the frame and build a deeper one for each phase 

לפני חודש. יום שלישי, 3 בפברואר 2026 בשעה 13:45

שבוע לפני כן. 

"מה אתה רוצה שאני אעשה?!" 

"ליאו, אתה מוכן להירגע? לא אמרתי לך לרצוח מישהו אי להוריד את הירח."

"לא, אתה רק רוצה שאסתנן לאחת מקבוצות הפשע בעיר ואתחבר עם אחת מראשי קבוצות הפשע הגדולות ביותר שהיו פה. הבחורה לא נורמאלית!! אתה מבין שזה מסוכן?"

"וממתי הפריע לך סכנה? חשבתי שהגעת לפרויקט הזה בשביל לעשות יותר, לא? אנחנו צריכים אותה בצד שלנו. יותר מזה אגיד לך, אנחנו צריכים אותה כחלק מהפרויקט הזה, בלעדיה אין טעם לכלום."

ליאו עמד מתוסכל, עצבני, חושש וטרוד. הוא לא יצליח לעבוד עליה בחיים שהוא עני מרוד שזקוק לעזרתה. אחרי כל מה שלמד עליה הוא ידע דבר אחד - או שהכל שקרים או שהיא באמת באמת מסוכנת. מה שבטוח, הבאתה לפרוייקט אמנם חשובה בפני אריה, אבל אין ספק שיצטרך לעמוד על המשמר בכל הנוגע אליה.

----

היום בבוקר. 

לי לא הייתה בטוחה ששמעה נכון, צריך אותי? למה?

"תקשיבי, אם זה היה לגמרי תלוי בי, לא הייתי פה. אבל זה לא, יש לך יום פנוי? תני לי להראות לך למה אני צריך אותך." ליאו כבר כיוון לכיוון הרולס רויס שעמדה מחוץ למרכז.

"מי אתה בכלל? לא תתחיל רגע בלהציג את עצמך? איפה הנימוסים שלך בן אדם?" ליה הטיחה בו האשמות ושאלות, מנסה למשוך זמן לפני שתחליט. 

" מי אני זה לא ממש משנה אבל רק בשבילך, ליאו. אני מגיע לפה מטעם פרוייקט מדיני עירוני שנועד להבטיח ביטחון ברחובות. אני מבין שזה מבלבל שבכלל פנינו לראש ארגון פשע, אבל זה מה יש. עכשיו את מוכנה לבוא?"

ליאו זרק עליה את המידע והתחיל להתקדם לכיוון הרכב. לא הייתה לו טיפת סבלנות לכל האירוע הזה ומבחינתו לא הבין למה בכלל הוא מתקיים ולמה הוא זה שעושה הכל. אותו אריה גייס, למה הוא צריך לגייס אותה? ועוד עבריינית"

"אנחנו לא ארגון פשע." ליה זרקה לאוויר, לא מתקדמת סנטימטר אחד לכיוונו. "שום דבר פה הוא לא עבירה על החוק. הכל הגיע מתרומות ומתנדבים"

ליאו הסתובב בעצבים. עיניו לוהטות בכעס. היא משקרת. הוא יודע שהיא משקרת כי הוא קרא את התיקים. הוא למד אותה והיא לא ידעה את זה.

"בגלל זה לקחת 200 קילו קוקאין ממרסי? כי את עושה הכל כחוק וכהוגן? מה עם הדקירה שמדממת לך עכשיו?" עיניו יקדו ואצבעו הופנתה לכתם הדימום שגדל וגדל.

"שיט, ליה, בואי אקח אותך לבית החולים" ליאו קלי את משמעות הפציעה, הוא ידע שהיא חולה בסוג של המופיליה, זה היה בתיקים. 

" אתה לא לוקח אותי לשום בית חולים, הם ישאלו שאלות שאין לי תשובות אליהם. מה שקורה במרכז הוא לפי החוק וכהוגן, אני לעומת זאת.. לא המרכז" ליה הסתובבה לכיוון המרכז וחיפשה בעיניה את יורגו או מישהו מהמבוגרים שיעזור עם החבישה. לרוב היא לא זקוקה לטיפול רפואי על כל פציעה אבל זו מדממת כבר יומיים ואולי היא צריכה טיפול עכשיו. שומעת ברקע את ליאו קורא לה, עוד אחד שרוצה ללמד אותה על החיים. שיניח לה לנפשה כבר.

הסיגריה של אחרי החבישה ליה כבר לא ראתה את הרוחב רויס בחוץ ורק לרגע קטע הרגישה תחושת ניצחון קטנה. 

----------

"זה בלתי אפשרי אריה. היא לא תגיע בלי הסבר מעמיק." 

"הכל אפשרי ילד, רק צריך למצוא את המניע הנכון של כל אדם."

דלת המשרד הגדול נפתחה גבר באמצע שנות העשרים, לבוש בג'ינס רחב וחולצה ירוקה. הוא לא היה גבוה במיוחד אבל גם סה"כ שרירי. ליאו זיהה אותו מהאימונים אבל אף פעם לא יצא להם להחליף יותר מידי מילים. 

"מנו תכיר, זה ליאו. הוא יהיה ראש הצוות שלכם." השניים לחצו ידיים כמחווה עסקית לדרך המשותפת שלהם.

"ליאו זקוק לעזרתך בגיוס הסוכנת האחרונה לפרויקט שלנו. אתה כנראה מכיר אותה אם כי אני לא בטוח שתזהה" אריה סובב אליו את ערימת המסמכים ועינו של מנו נפתחו לרווחה. 

"אני לא בטוח שזה רעיון טוב אדוני.. אחותי ידועה-" 

"אחותך?!" ליאו לא הצליח להחזיק את עצמו ופשוט זעק את מחשבותיו. "אני שמעתי נכון? היא אחותך?!"

מנו השפיל מבט שכן אחותי תמיד הייתה מבחינתו אות קלון על המשפחה ולא משהו מפואר להתגאות בו. "כן, זאת אחותי, התאומה, ואנחנו לא בקשר. " מנו אמר ביציבות ואדישות ואז הפנה את מבטו לאריה "היא לא תרצה לראות אותי."

"ודווקא בזה אני חושב שאתה טועה. היא אכן תתעצבן ותבעט ותכעס. אבל אם יש משהו אחד שמניע את אחותך, זה משפחה." מנו השתתק ועיבד את המידע שהוטל עליו להבין ברגע.

"אתם תצאו לשם מחר שוב, והפעם תנסו לחזור איתה בבקשה, גם אם זה יהיה כואב." אריה הסתובב בכסאו הגדול לכיוון הנוף הרחב ונותן לבנים להתמודד עם המשימה.

 

עד שהגיעו לחלל המטבח השניים לא החליפו מילה. הידיעה שמנו הוא בעצם גם אחיה של המגויסת שעוד לא גויסה החדירה מתח רב בין השניים. 

"אז איך אתה רוצה לעשות את זה? " מני שאל בעדינות. מקווה שלליאו יהיה איזה הצעה רלוונטית שתגרום לאחותו לבוא איתם.

ליאו נאנח ולקח כוס מארון הספלים, ניגש לעמדת הקפה ומזג לעצמו מהמשקה המהביל. "תאמת אחי, אין לי מושג. דיברתי איתה היום ולא נראה לי שיש סיכוי שתסכים לדבר איתי גם מחר." מנו מזג לעצמו גם מהקפה וכששניהם שותים ושותקים עולה בו התהייה למה בכלל צריכים אותה? היא עבריינית מסוכנת שבקושי סיימה בית ספר.

"למה אתה לא בקשר איתה?" ליאו חתך את הדממה והמחשבות

"היית נשאר בקשר עם אחיך היה עובר על החוק שוב ושוב ושוב עד שנכנס למוסד לעבריינים צעירים על ניסיון רצח?" מנו שאל בכנות טהור שאלה שכנראה ליאו לא ידע לענות עליה. "גם הייתה לה תיאוריה משוגעת שההורים שלנו בכלל נרצחו ולא נרגו בתאונה.. היא הייתה אובססיבית על זה. זה מה שגרם לה כמעט.. "

נכנסו לחדר סוכנים נוספים והמידע כבר לא היה ביניהם בחלל. 

" אנחנו פשוט נגיע לשם ונזרום.. מה היא כבר יכולה לעשות?" ליאו שאל במעט זלזול ביכולתיה של ליה. 

" הו הו אח שלנו אל תזלזל בה" מנו עצר לרגע, שתה את שארית הקפה והניח את הספל בכיור. "אתה יודע למה היא רק קיבלה ניסיון רצח ולא רצח? כי היא לא רצתה שהבחור ימות, אבל אף אחד לא הצליח להוכיח מרוב שהיא מדויקת" נותן לליאו כמה תפיחות על השכם ומתרחק. 

לפני חודש. יום שלישי, 3 בפברואר 2026 בשעה 12:07

בלוג זה נפתח למטרות לא בדסמיות בשום צורה. 

יש מצב שיזהו אותי לפי שפת הכתיבה, לא אכפת לי. 

 

על הנכתב בבלוג זה הינו פרי יצירתי בלבד - ישנן השפעות חיצוניות, אך הכיתוב הוא שלי בלבד. 

 

שישה או שמונה צבעים

כחול - ליאו ליאוניד טויטבסקי, יכולות הנהגה טבעיות, ידע כללי נרחב בפוליטיקה, היסטוריה והוגי דעות. מגיעה ממשפחה בעלת עבר צבאי מרשים, הורים שמרים ו"כסף ישן" 

ירוק - מנו מנואל קמילו מונוסון דל-מר,בעל יכולות ניתוח וראש מתמטי. מעדיף וריאליות על פני רגש. בן להורים מהגרים שנהרגו בתאונת דרכים לפני כ12 שנים. גדל בפנימייה מפוארת יחד עם אחיו הגדולים. אחיה התאום של ליה. 

כתום - אדם סוקרטס, איש מחשבים ותוכנה. בעל ידע טכנולוגי נרחב. בן להורים ממעד בינוני ואח גדול לשתי בנות. 

 

צהוב - ליה מריה מונוסון דל-מר, בעלת ראש יצירתית, תושיה וכוח סבל רב. בצעירותה, בניסיון לרדת לחקר האמת על מות הוריה הסתבכה עם פושעים והועברה למכרז לעבריינים צעירים בעקבות תרופת סכין. ניתק הקשר עם כלל משפחתה וכיום מנהלת את אחד המוקדים המרכזיים בעיר למעוטי יכולת וילדיהם - באופן פירטי ולא חוקי. 

אדום - טלי הופמן, מצטיינת דיקן עם תואר בפסיכולוגיה קלינית הבת היחידה לזוג הורים עשירים ומפנקים. 

סגול - אמירה קורמינסקי. מומחית מנעולים ומערכות אבטחה שונות. בת להורים ממעמד בינוני גבוה ואחות גדולה לאחותה.

-------------------------

00:43, רוב המרכז כבר ישן ואפשר לשמוע בחלל הכניסה רק את רעש המקררים והמחשבים.

החדר הזה, שבמהלך היום מואר באור טבעי מהחלונות הגדולים מעל דלת הכניסה הרחבה, מסודר בצורה כזו שאין עמדה שלא צופה על הכניסה. ארבעה דלפקים גדולים מסדרים את החלל הגדול במעין עיגול ויריעו בד מחלקות בין המחלקות השונות: קבלה, מזון, ביגוד ולינה. כל דלפק והצורך המידי שצריך לספק לאנשים השונים.

ליה התיישבה על גרם המדרגות בכניסת הבניין. אור הירח מאיר בקושי דרך הדלת הפתוחה בתקופה הזו בחודש ונדמה שרק אור הסיגריה נראה באוויר. "למה לעזאזל את עוד ערה?" קולו של יורגו נשמע מאחוריה. "משהו פשוט לא מסתדר לי.. למה הם רק באו לאיים?" ליה הגיבה בשקט בעודה שואפת עוד מעשן הסיגריה ומכבה את שנגמרה. 

יורגו נאני ולהתיישב לידה, מדליק שתי סיגריות ונותן לה מיד חדשה בשרשרת "אני לא יודע מה להגיד לך.. תמיד רבנו איתם עד זוב דם. נלחמנו על טריטוריות וגרמנו להם לאיבוד הסמים והכסף.. טין סיבה שדווקא עכשיו רק יאיימו..."

שניהם נאנחים בתסכול ובלבול, שואפים ונושפים כאילו מהסיגריה תגיע התשובה. "תגיד.. אתה סוגר שלפני כמה ימים היה פה איזה צעיר אחד? בלונדיני, גבוה, נראה מוזנח אבל בכוונה?" ליה הגניבה מבט לחברה הנאמן שאישר בהנהון קל על הבחור המסתורי.

"מה הסיכוי שזה קשור?"

"הבלונדיני החתיך שעשה לך עיניים אבל היית עסוקה מידי כדי להסתכל? שום קשר מתוקה, הדבר היחיד שהוא רצה זה אותך ואוכל חם" יורגו ענה בלי להתסכל אפילו עונה כמעט בזלזול לשאלה המטופשת שנשאלה.

"אז למה הם לא תקפו אותנו!!!?" ליה כבר הרימה את הקול ונעמדה בעצבים, "למה למען השם מרסי לא ניסה משהו? אני פאקינג הרסתי לו סחורה בשווי אלפי דולרים!!!!“

יורגו נעמד, העיף מבט מתוסכל ועייף לעבר ליה, "אני לא יודע. אני כן יודע שאת סתם חופרת בדברים לא קשורים, לכי לישון ושחררי את הפחדים האלו שיום יבוא והכל ילקח לך. אנחנו לא המשפחה שנולדת אליה, אנחנו המשפחה שבחרת" ונכנס פנימה למרכז.

ליה נשארה לעמוד שם בתסכול וכעס. מישהו צריך לוודא שזה לא מתפרק ואני אמשיך לוודא, חשבה לעצמה.

--

" ליההההה!!! ליההה קומיי!!! לייי-יייהההה יש פה מישהו שמחפש אותך" זה קול מלמטה? זאת קרינה הקטנה צועקת ככה? כורי השינה שכיסו את עינה בשינה הקצרה נעלמו כלא היו בעת זינוקה של לי מהמזרון המרופט בחדר הצדדי. מי יכול כבר לחפש אותי? כאב חד עבר בבטנה כשנזכרה שנדקרה בקרב האחרון מול מרסי, אמנם הוא רק איים אבל גם איום יכול לרגע לכאוב. מבין ערימת הבגדים האפשריים, הג'ינס הבהיר והקצר בשילוב הגופיה הצהובה נראה כמו אופציה מכובדת למדי עבורה, ויחד עם נעלי הבלאנסטון החומות ליה יצאה בזריזות לחלל המרכזי.

בשעה כזאת של הבוקר, השמש כבר עלתה והאור קופת החלונות ליריעות הבד המבריקות, עד לרצפה ובסוף לכיוון העוברים והשבים. רגע לפני שבודקת מי צריך אותה הפעם, ליה לוקחת תפוח ירוק מערימת החפירות ואוספת את כוס הקפה שחיכתה לה אצל אדולינה המתנדבת במטבח במשמרת הבוקר, קפה חזק וחם עם מעט סוכר ומעט חלב היה המשקה הקבוע שלה.

לי המשיכה להתעכב בין האנשים השונים, מוודה שכולם מקבלים את היחס הראוי והתנאים הרצויים בהתאם ליכולות, מנסה לקשר בין אנשים ולפתור בעיות קטנות שצצות

"הגברת מונסון דל-מר?" קול זר ועמוק פילח את נשימתה של ליה. היא הסתובבה בזהירות וחיפשה בעיניה מי קרא לה בין האנשים בחלל הגדול. 

"ליה! האדון הזה מחפש אותך" פנתה אליה קרינה הקטנה עם פרצוף מרוצה. ליה חייכה אליה בתגובה ובחנה את האדון, זה הבלונדיני מאז היא זיהתה." תודה לך קרינה, תמיד טוב שיש אותך" אומרת בחיוך וקריצה, "תחזרי לקבוצת הלימוד אני כבר אסתדר מפה" וקרינה הסתובבה והתרחקה לכיוון כתת הלימוד.

"שנדבר בחוץ?" שאלה והתקדמה לכיוון היציאה שם נעמדה מול כניסת המרכז והדליקה סיגריה.

"אז כמו שחשדתי, אין לך צורך עז במשאבי המרכז שלי. בוא תספר לי מה בחור כמוך מחפש בשכונה מפוקפקת כמו זו?"

בלונדיני נעמד לידה ובפרצוף משועשע לתגובתה ענה "את צודקת, אין לי רצון או צורך במרכז שלך" לי הפנתה את מבטה, חושדת, לא מבינה.  "אני צריך אותך."