מערת החתול

תקופה שרכזו, של חרמנות.

אבל לא למיניות או אירוטיקה. 

חרמנות להיכרות עמוקה ושקופה, של הבנה וקבלה.

כזו שלא נרתעת או מפחדת מהשריטות. 

הזדהות, הבנה והכלה.

אבל גם אין לי סבלנות. הכל מעיק, כולם רועשים.

הרטבתי.

(הכוונה לקשרים בינאישיים על כל גוונתיהם, לא רומנטיקה)

לקח לי לא מעט זמן למצוא אומץ לפרסם דברים שכתבתי לכאן,

רוב הטקסטים לא היו מוכנים ישר לפרסום, אז הייתי חוזרת אליהם יום-יומיים למחרת,

ועלה בי כל פעם גל של מבוכה ששטף אותי.

ושאלתי חברות - רק לי הקריאה החוזרת של מילים שנכתבו ברגע שיא של רגש -

מעלה תחושה דומה לזו של גועל מהפורנו על המסך הקטן של הטלפון אחרי גמירה?

אוננות וגמירה רגשית ואז הרגשות של אחרי.

לפעמים נדמה שהתמכרתי לסבל של עצמי.

שהשליליות והציניות הפכו לחלק בלתי נפרד מהאישיות שלי, למה שמניע ומגדיר אותי.

כלי ותירוץ להנמיך ציפיות, לדכא צרכים ורצונות.

כי כל דבר אחר הוא מתכון לאכזבה.

מי אני בכלל בלי ה"אבל קשה\מורכב\מסובך לי"?

בלי "אבל אני לא מוכנה?" "כולם אותו חרא".

אם קובעים את התוצאה הסופית עוד לפני שנתת הזדמנות, קשה להתאכזב ולהיפגע (לכאורה) כי הרי לא באמת נתתי צאנס.

אבל אני חושבת שאני מוכנה לזה.

שמגיע לאחר עשור של טיולים ב"סצנת" הבדס"מ בארץ?

על לילות רבים וארוכים במסיבות של פעם, עם המוזיקה עדיין מתנגנת באוזניים וסימנים על העור שנותרו כמזכרת לסופ"ש עד לפעם הבאה.

של בחירות גרועות אבל מעצבות, מפגשים עם אחרים ועם עצמי.

של וודקה חמוציות אחד או יותר מדי וגרביון רשת קרוע.

תקופת ההרפתקאות בעבודה בליינים והצצה למאחורי הקלעים, לקום לעבודה ה"רגילה" שישי למחרת אחרי שתפסנו את הרכבת הראשונה עם הזריחה.

וכמובן הפסקות נדרשות כדי להתרענן, ועכשיו…

עכשיו הפסקה ממסיבות אבל התחיל מסע אחר, קצת פחות מלא עשן סיגריות, רדיפת אדרנלין, אנדורפינים בגברים ונשים חדשים, יותר שקט, איטיות ויציבות.