מערת החתול

אני אוהבת אנשים שמאפשרים לי לנשוך ולא משנה הסיבה. אני נאלצת להודות שגם לא תמיד קריטי שיהנו או ירצו את הביס בפני עצמו, העיקר שיאפשרו לי. 

זה דרייב חזק מאוד ואמנם מדובר בפעולה קטנה ופשוטה, מעטים הדברים שמביאים סיפוק כמו ההרגשה של נעיצת השיניים שלי בתוך העור של מישהו. לאחרונה אני חושבת על זה כארוחת שלוש מנות. 

זה מתחיל במתח שאני מרגישה מתחת לשפתיים על העור שלהם. אף אחד מאיתנו לא יודע כמה חזק זה יהיה או כמה זמן זה ימשך. אם התמזל מזלי, הם אפילו טיפה חוששים. ראשונה.

אחר כך הביס עצמו. אינסטינקטים מסוימים שגוברים ומרגישים כמו ממריצים. כאן הידיעה ותקווה שכואב וצורך להמשיך, למרות שטרם פגשתי את מי שמאפשר לי ברמה שבאמת מספקת. בלי עוצמה מסוימת, אני מודה, זה כמו מיץ שהתקמצנו בתרכיז. בכל זאת, העיקרית.

הקצפת על הדובדבן והחלק הטעים באמת זה הקולות. אולי תוך כדי, אולי אחרי. תחנונים שקטים לעצור או להמשיך, קשה להחליט מה מרטיב יותר. הקינוח.

יש ימים שרק שיר מעביר את המסר,

ורק ומילים מסוימות,

בשפה המקורית שלהן ממחישות את חוזק הדחף

Destroy

עד לפני יום הייתי בגבהים, 

איך אפשר ליפול בכזו מהירות לכאלה תהומים? 

זו רצפה קרה ומלוכלכת, עם אבנים וזכוכיות קטנות ששורטות בברכיים.

זה מאוד לא פייר.

ומילים אחרות שממיסות אותי.

יש משהו באוויר, וכדאי שאמצא את דרכי למקלחת קרה.

יש ימים שסופרים את מספר כוסות הקפה שהנדרשים כדי להיות אדם ערני ומתפקד.

חבל שאין עירוי קפאין.

יש ימים שסופרים את מספר הגמירות הנדרשות כדי לנקות את מה שמתחולל בראש ולהתרכז בדברים אחרים.

לפעמים קיים מצב שסופרים את שניהם למרות שאף אחד מהם לא עוזר. 

בינתיים נמשיך להרתיח מים

ולהחליף תחתונים.

כאלה שהיקום דואג כל כמה זמן להזכיר לך.

שיש דברים בחיים שהם מועדון סגור. מועדון שנוכחותך לא התבקשה ובטוח שלא הוזמנת אליו, לא ישירות ולא בעקיפין. 

הכניסה הראשית חסומה עם מנעול זהב וכולם חוץ ממך זכו לעותק של המפתח. 

אפשר לנסות להתפרץ או להיכנס בשושו מהדלת האחורית, אבל בסוף, לא באמת תשתייך. 

במקסימום תוכל להיות חיקוי זול, חלול ומעליב של הדבר האמיתי.

...אבל לא ידעתי שעד כדי כך.

לא ברור אילו שיעורים היקום מנסה ללמד ולהעביר אותי הפעם, אבל כדאי שהם יגיעו מהר,

או לפחות שיהיה איזה אל שם למעלה להודות לו על מה שאני עוברת.

ככה הייתי נוטה לקרוא לזה.

חיבה קבועה לחרוט עם הציפורניים את השם שלי, או לפחות את האות הראשונה, על עור גברי. לא כל אחד כמובן, רק כאלה שמשהו בהם הדליק בצורה הנכונה.

איו נוסחא מדויקת של למה מישהו אחד ולא השני, אבל מדי פעם צצים כאלה שמבעירים צורך להשאיר עליהם חלק ממני.

הלכתי לחלום על קאנוואסם

על הנייר, הכל די תותים, אפילו תותים ודבש.

גם בפנים די בסדר. לפחות הכי בסדר שאי פעם היה, אבל עם קצת אי שקט לא מוסבר.

איך יכולים להיות כל כך הרבה רגשות בבנאדם כה קטן?

כמה דאגות וחוסר סבלנות לקבל תשובות ומסקנות על הכל. 

יותר מדי רעיונות ותשוקות שאני לא יודעת איך ולאן לכוון את כולם. בקבוקון סודה שמנערים חזק מדי.

אינסוף ניסיונות להבין את עצמי ולהיות הכי טובה שאפשר.

נורא מעייף וכבד הכל.

יהיה קל יותר להיות בובת ראווה פשוטה ויפה, eye candy בלי דרישות או רצונות, 

סתם חפץ לעיינים מציצניות

For your viewing pleasure

מישהו אמר החפצה עצמית?

יש עדיין התכווצות קטנה בבטן כשאני עוברת על שיחות ישנות.

שילוב מוזר של חיבה ובחילה. על מה שהיה, מה שלא היה, ומה שאולי יכל להיות.

השיחות המקוריות כבר נמחקו אינספור פעמים לאורך השנים, ומסתובבים להם צילומי מסך ישנים.

 לא שומרת בכוונה, מבטיחה. 

צבע הרקע של הצ'אט חודר ובוטה כמעט כמו צורת הדיבור שלך. 

לפעמים הייתי מתה למשוך אותך בחזרה.

מה הטעם? אתה בטוח עדיין ילד חרא.