|
|
|
ככה הייתי נוטה לקרוא לזה.
חיבה קבועה לחרוט עם הציפורניים את השם שלי, או לפחות את האות הראשונה, על עור גברי. לא כל אחד כמובן, רק כאלה שמשהו בהם הדליק בצורה הנכונה.
איו נוסחא מדויקת של למה מישהו אחד ולא השני, אבל מדי פעם צצים כאלה שמבעירים צורך להשאיר עליהם חלק ממני.
הלכתי לחלום על קאנוואסם
על הנייר, הכל די תותים, אפילו תותים ודבש.
גם בפנים די בסדר. לפחות הכי בסדר שאי פעם היה, אבל עם קצת אי שקט לא מוסבר.
איך יכולים להיות כל כך הרבה רגשות בבנאדם כה קטן?
כמה דאגות וחוסר סבלנות לקבל תשובות ומסקנות על הכל.
יותר מדי רעיונות ותשוקות שאני לא יודעת איך ולאן לכוון את כולם. בקבוקון סודה שמנערים חזק מדי.
אינסוף ניסיונות להבין את עצמי ולהיות הכי טובה שאפשר.
נורא מעייף וכבד הכל.
יהיה קל יותר להיות בובת ראווה פשוטה ויפה, eye candy בלי דרישות או רצונות,
סתם חפץ לעיינים מציצניות
For your viewing pleasure
מישהו אמר החפצה עצמית?
יש עדיין התכווצות קטנה בבטן כשאני עוברת על שיחות ישנות.
שילוב מוזר של חיבה ובחילה. על מה שהיה, מה שלא היה, ומה שאולי יכל להיות.
השיחות המקוריות כבר נמחקו אינספור פעמים לאורך השנים, ומסתובבים להם צילומי מסך ישנים.
לא שומרת בכוונה, מבטיחה.
צבע הרקע של הצ'אט חודר ובוטה כמעט כמו צורת הדיבור שלך.
לפעמים הייתי מתה למשוך אותך בחזרה.
מה הטעם? אתה בטוח עדיין ילד חרא.
כבר כמה שבועות שאני מסתובבת עם תחושה כבדה ולוחצת בגוף.
תחושה שאני מדמיינת שהיא דומה לכזו כשעומדים בקצה של צוק ובכל רגע נתון תוכל ליפול.
יש רגע קטן פה ושם שזה משתחרר, עם קפה שיצא חזק במידה הנכונה, שיר נוסטלגי ומעודד או הודעה מאנשים אהובים שמזכירה שלא שכחו אותי.
נדמה שהתחושה המוחצת באה לאותת לי שהנטיה להרס עצמי אולי כבר על אש קטנה, אבל עוד קיימת.
זה מורגש בחוסר סבלנות כלפי עצמי ואחרים, בציניות וחשדנות כלפי הדברים שנראים חיוביים, ברצון לרוקן את היומן מכל התכניות.
מתח ודיסוננס עם עצמי לגבי דברים שחשבתי שאני רוצה וכבר לא, ודברים שמסתבר שכן.
זה ניכר במיוחד בדחף העז לפוצץ את כל הקשרים סביבי ולהעלם לכולם.
I just might.
הדברים שפעם היוו אסקפיזם איכשהו הפכו לדברים מהם אני מנסה לברוח.
… או משהו כזה.
כבר 5-6 שבועות כבר שלא קשרתי, אבל מי כבר סופר.
הכי הרבה זמן שלא נגעתי בחבל בחצי שנה האחרונה, אפילו קשר אחד קטן או שניים על הרגל של עצמי לא תרגלתי.
זרוקים אחד על השני, החבלים דחוסים לתוך תיק של האימונים, כנראה אוספים אבק עד שאחליט שהגיע הרגע שלהם.
בטוח צריך כבר לגזור להם קצוות, לשרוף קצת קצוות, לתת להם סתם להתאוורר. שלא לדבר על סט נוסף שאני כבר תקופה רוצה.
אני מתלוננת במהלך היום לסובבים אותי על איך שאני מתגעגעת לריפוי בעיסוק של לקשור.
מה, אין לי גוף לתרגל על עצמי? חסרים נקשרים ונקשרות שם בחוץ?
מתחילה לא מעט שיחות עם אנשים פוטנציאליים, שיחות שאני נותנת להעלם לתוך האוויר.
מדמיינת נשים ארוזות יפה, תלויות הפוכות באיזו תנוחה כזו או אחרת. נשים שדיברתי איתן, נשים שעוד לא פגשתי ותוהה איך הן יהיו.
אם אלו לא נשים אחרות בחבלים בראש שלי, אז זאת אני.
בינתיים, מחפשת את המינון הנכון של להרגיש ״מוכנה״ (ספוילר: אין דבר כזה), לבין לקפוץ חזרה למים.
החבלים עדיין בתוך תיק הבד, אי שם בסלון. Oh well.
יש קושי מיוחד שמתגלה בשלב הזה בחיים שאת כבר לא נמשכת לאישיות בעייתית ורעילה.
כשאת מקיפה את עצמך באנשים בריאים ויציבים, גברים ונשים כאחד, אין כבר את מי להאשים.
אין כלפי מי להפנות אצבע או שריטות וטאנטרומים של מישהו אחר לעסוק בהם.
אין דראמות וסאגות שואבות או קליפות ביצה להתהלך עליהן.
את נשארת לבד מול עצמך, כמו מערבולת קטנה בים קטן וריק או איזו רוח שלא בטוחה לאיזה כיוון לנשוב.
להיות תחלופה, משהו זמני
משטח ריק להשליך עליו פנטזיה
או להכניס לתבנית נוחה
הציוד ספורט לאימון של שישי מחכה לי,
אבל אני משוטטת באפליקציות ועוברת על הגברים,
תוהה ומדמיינת איזה מהם יראה הכי יפה עטוף בחבלים.
השטני עם הקעקועים הצבעוניים,
השרירי עם הפנים היפות,
הגבוה ועדין וקצת אנדרוגני?
כולם?
המקלחת הקרה של אחרי אימון תבוא בטוב.
🙈
חייה, חלומותיה ונפשה של סוויצ'ית.
גם וגם, I want it all.
לפעמים לחוד, לפעמים ביחד.
תקופה שרכזו, של חרמנות.
אבל לא למיניות או אירוטיקה.
חרמנות להיכרות עמוקה ושקופה, של הבנה וקבלה.
כזו שלא נרתעת או מפחדת מהשריטות.
הזדהות, הבנה והכלה.
אבל גם אין לי סבלנות. הכל מעיק, כולם רועשים.
הרטבתי.
(הכוונה לקשרים בינאישיים על כל גוונתיהם, לא רומנטיקה)
