מערת החתול

להיות תחלופה, משהו זמני

משטח ריק להשליך עליו פנטזיה

 או להכניס לתבנית נוחה

הציוד ספורט לאימון של שישי מחכה לי,

אבל אני משוטטת באפליקציות ועוברת על הגברים,

תוהה ומדמיינת איזה מהם יראה הכי יפה עטוף בחבלים.

השטני עם הקעקועים הצבעוניים,

השרירי עם הפנים היפות,

הגבוה ועדין וקצת אנדרוגני?

כולם?

המקלחת הקרה של אחרי אימון תבוא בטוב.

🙈

חייה, חלומותיה ונפשה של סוויצ'ית.

גם וגם, I want it all.

לפעמים לחוד, לפעמים ביחד.

תקופה שרכזו, של חרמנות.

אבל לא למיניות או אירוטיקה. 

חרמנות להיכרות עמוקה ושקופה, של הבנה וקבלה.

כזו שלא נרתעת או מפחדת מהשריטות. 

הזדהות, הבנה והכלה.

אבל גם אין לי סבלנות. הכל מעיק, כולם רועשים.

הרטבתי.

(הכוונה לקשרים בינאישיים על כל גוונתיהם, לא רומנטיקה)

לקח לי לא מעט זמן למצוא אומץ לפרסם דברים שכתבתי לכאן,

רוב הטקסטים לא היו מוכנים ישר לפרסום, אז הייתי חוזרת אליהם יום-יומיים למחרת,

ועלה בי כל פעם גל של מבוכה ששטף אותי.

ושאלתי חברות - רק לי הקריאה החוזרת של מילים שנכתבו ברגע שיא של רגש -

מעלה תחושה דומה לזו של גועל מהפורנו על המסך הקטן של הטלפון אחרי גמירה?

אוננות וגמירה רגשית ואז הרגשות של אחרי.

לפעמים נדמה שהתמכרתי לסבל של עצמי.

שהשליליות והציניות הפכו לחלק בלתי נפרד מהאישיות שלי, למה שמניע ומגדיר אותי.

כלי ותירוץ להנמיך ציפיות, לדכא צרכים ורצונות.

כי כל דבר אחר הוא מתכון לאכזבה.

מי אני בכלל בלי ה"אבל קשה\מורכב\מסובך לי"?

בלי "אבל אני לא מוכנה?" "כולם אותו חרא".

אם קובעים את התוצאה הסופית עוד לפני שנתת הזדמנות, קשה להתאכזב ולהיפגע (לכאורה) כי הרי לא באמת נתתי צאנס.

אבל אני חושבת שאני מוכנה לזה.

הלם שזה משהו שגרם לי לבכות. בכי אז היה אירוע נדיר, אם בכלל. 

לא הייתי יכולה להגיד מתי הפעם האחרונה שבכיתי. חברה דואגת שולחת הודעה לשאול לשלומי. יצאתי כבר מהאירוע? אני רוצה שהיא תבוא לקחת אותי?

אני כותבת שאני לא מפסיקה לבכות, ששוב שתית יותר מידי, שאתה ילד מפגר שלא שומר על עצמו. שיצאתי לרחוב בחושך, עטופה במגבת ויחפה, כדי להציל אותך מעצמך?

להושיט לך יד ולבקש ממך לחזור אלינו חזרה לחגיגות. איך שמחתי כשלקחת לי את היד ובאת, איך הייתי מרוצה מעצמי, שאני מגשימה את פנטזיית ה Saviour Complex שלי.

היא מזכירה לי שאתה לא ילד, אתה יודע לשמור על עצמך והבחירות שלך הם שלך.

מזל שאני כבר לא מנסה להציל גברים מעצמם. 

כולי תחושת גועל כשאני חושבת עליך עכשיו.

כמו דבק שנדבק או לכלוך שנצמד לגוף, מסרב לרדת ורק ממשיך לטנף ולפצוע.

תחושת גועל כשאני נזכרת בעיניים שמחפשות אותי מהצד השני של החדר וננעצות בי, 

בידיים שאחזו לי במותן וליטפו לי את הירך.

בזיכרון שלך אומר את השם שלי, לרוב לא השם אלא מגוון כינויים שחשבת ראויים עבורי.

באחיזה שלך בי כאילו אני רכוש אבוד (אך יקר) שמצאת שוב, כאילו אני שייכת לך.

כשאני חושבת על התראת הצ׳אט קופצת כל פעם מחדש, כאילו אתה מנסה להשיג אותי מבעד למסך.

ובעיקר תחושת גועל מעצמי, שאהבתי ורציתי כל רגע.

אני רוצה שנ"צ, אבל כזה של רגשות ומחשבות.

רגע פשוט להיות,

בלי התאבססות במה אני מרגישה ומה אני חושבת,

בלי לצלול לפיענוחים על כל הקשרים הבינאישיים שלי בחיים ולאן הם יובילו,

בלי הלקאה עצמית על למה אני לא איפה שאני רוצה להיות בקריירה, למה אני לא מתקדמת מספיק בתחביבים שאני כל כך אוהבת.

בלי כל הרגשות שצפות מההווה ומהעבר,

מוחצות וחונקות כמו חבלים שקשרו הדוק מדי בלי להשאיר מקום לנשימה.

שמגיע לאחר עשור של טיולים ב"סצנת" הבדס"מ בארץ?

על לילות רבים וארוכים במסיבות של פעם, עם המוזיקה עדיין מתנגנת באוזניים וסימנים על העור שנותרו כמזכרת לסופ"ש עד לפעם הבאה.

של בחירות גרועות אבל מעצבות, מפגשים עם אחרים ועם עצמי.

של וודקה חמוציות אחד או יותר מדי וגרביון רשת קרוע.

תקופת ההרפתקאות בעבודה בליינים והצצה למאחורי הקלעים, לקום לעבודה ה"רגילה" שישי למחרת אחרי שתפסנו את הרכבת הראשונה עם הזריחה.

וכמובן הפסקות נדרשות כדי להתרענן, ועכשיו…

עכשיו הפסקה ממסיבות אבל התחיל מסע אחר, קצת פחות מלא עשן סיגריות, רדיפת אדרנלין, אנדורפינים בגברים ונשים חדשים, יותר שקט, איטיות ויציבות.