מערת החתול

כבר כמה שבועות שאני מסתובבת עם תחושה כבדה ולוחצת בגוף.

תחושה שאני מדמיינת שהיא דומה לכזו כשעומדים בקצה של צוק ובכל רגע נתון תוכל ליפול.

יש רגע קטן פה ושם שזה משתחרר, עם קפה שיצא חזק במידה הנכונה, שיר נוסטלגי ומעודד או הודעה מאנשים אהובים שמזכירה שלא שכחו אותי.

נדמה שהתחושה המוחצת באה לאותת לי שהנטיה להרס עצמי אולי כבר על אש קטנה, אבל עוד קיימת.

זה מורגש בחוסר סבלנות כלפי עצמי ואחרים, בציניות וחשדנות כלפי הדברים שנראים חיוביים, ברצון לרוקן את היומן מכל התכניות.

מתח ודיסוננס עם עצמי לגבי דברים שחשבתי שאני רוצה וכבר לא, ודברים שמסתבר שכן.

זה ניכר במיוחד בדחף העז לפוצץ את כל הקשרים סביבי ולהעלם לכולם.

I just might.

הדברים שפעם היוו אסקפיזם איכשהו הפכו לדברים מהם אני מנסה לברוח.

… או משהו כזה.

כבר 5-6 שבועות כבר שלא קשרתי, אבל מי כבר סופר.

הכי הרבה זמן שלא נגעתי בחבל בחצי שנה האחרונה, אפילו קשר אחד קטן או שניים על הרגל של עצמי לא תרגלתי.

זרוקים אחד על השני, החבלים דחוסים לתוך תיק של האימונים, כנראה אוספים אבק עד שאחליט שהגיע הרגע שלהם.

בטוח צריך כבר לגזור להם קצוות, לשרוף קצת קצוות, לתת להם סתם להתאוורר. שלא לדבר על סט נוסף שאני כבר תקופה רוצה.

אני מתלוננת במהלך היום לסובבים אותי על איך שאני מתגעגעת לריפוי בעיסוק של לקשור.

מה, אין לי גוף לתרגל על עצמי? חסרים נקשרים ונקשרות שם בחוץ?

מתחילה לא מעט שיחות עם אנשים פוטנציאליים, שיחות שאני נותנת להעלם לתוך האוויר.

מדמיינת נשים ארוזות יפה, תלויות הפוכות באיזו תנוחה כזו או אחרת. נשים שדיברתי איתן, נשים שעוד לא פגשתי ותוהה איך הן יהיו.

אם אלו לא נשים אחרות בחבלים בראש שלי, אז זאת אני.

בינתיים, מחפשת את המינון הנכון של להרגיש ״מוכנה״ (ספוילר: אין דבר כזה), לבין לקפוץ חזרה למים.

החבלים עדיין בתוך תיק הבד, אי שם בסלון. Oh well.

יש קושי מיוחד שמתגלה בשלב הזה בחיים שאת כבר לא נמשכת לאישיות בעייתית ורעילה.

כשאת מקיפה את עצמך באנשים בריאים ויציבים, גברים ונשים כאחד, אין כבר את מי להאשים. 

אין כלפי מי להפנות אצבע או שריטות וטאנטרומים של מישהו אחר לעסוק בהם.

אין דראמות וסאגות שואבות או קליפות ביצה להתהלך עליהן. 

את נשארת לבד מול עצמך, כמו מערבולת קטנה בים קטן וריק או איזו רוח שלא בטוחה לאיזה כיוון לנשוב.

להיות תחלופה, משהו זמני

משטח ריק להשליך עליו פנטזיה

 או להכניס לתבנית נוחה

הציוד ספורט לאימון של שישי מחכה לי,

אבל אני משוטטת באפליקציות ועוברת על הגברים,

תוהה ומדמיינת איזה מהם יראה הכי יפה עטוף בחבלים.

השטני עם הקעקועים הצבעוניים,

השרירי עם הפנים היפות,

הגבוה ועדין וקצת אנדרוגני?

כולם?

המקלחת הקרה של אחרי אימון תבוא בטוב.

🙈

חייה, חלומותיה ונפשה של סוויצ'ית.

גם וגם, I want it all.

לפעמים לחוד, לפעמים ביחד.

תקופה שרכזו, של חרמנות.

אבל לא למיניות או אירוטיקה. 

חרמנות להיכרות עמוקה ושקופה, של הבנה וקבלה.

כזו שלא נרתעת או מפחדת מהשריטות. 

הזדהות, הבנה והכלה.

אבל גם אין לי סבלנות. הכל מעיק, כולם רועשים.

הרטבתי.

(הכוונה לקשרים בינאישיים על כל גוונתיהם, לא רומנטיקה)

לקח לי לא מעט זמן למצוא אומץ לפרסם דברים שכתבתי לכאן,

רוב הטקסטים לא היו מוכנים ישר לפרסום, אז הייתי חוזרת אליהם יום-יומיים למחרת,

ועלה בי כל פעם גל של מבוכה ששטף אותי.

ושאלתי חברות - רק לי הקריאה החוזרת של מילים שנכתבו ברגע שיא של רגש -

מעלה תחושה דומה לזו של גועל מהפורנו על המסך הקטן של הטלפון אחרי גמירה?

אוננות וגמירה רגשית ואז הרגשות של אחרי.

לפעמים נדמה שהתמכרתי לסבל של עצמי.

שהשליליות והציניות הפכו לחלק בלתי נפרד מהאישיות שלי, למה שמניע ומגדיר אותי.

כלי ותירוץ להנמיך ציפיות, לדכא צרכים ורצונות.

כי כל דבר אחר הוא מתכון לאכזבה.

מי אני בכלל בלי ה"אבל קשה\מורכב\מסובך לי"?

בלי "אבל אני לא מוכנה?" "כולם אותו חרא".

אם קובעים את התוצאה הסופית עוד לפני שנתת הזדמנות, קשה להתאכזב ולהיפגע (לכאורה) כי הרי לא באמת נתתי צאנס.

אבל אני חושבת שאני מוכנה לזה.

הלם שזה משהו שגרם לי לבכות. בכי אז היה אירוע נדיר, אם בכלל. 

לא הייתי יכולה להגיד מתי הפעם האחרונה שבכיתי. חברה דואגת שולחת הודעה לשאול לשלומי. יצאתי כבר מהאירוע? אני רוצה שהיא תבוא לקחת אותי?

אני כותבת שאני לא מפסיקה לבכות, ששוב שתית יותר מידי, שאתה ילד מפגר שלא שומר על עצמו. שיצאתי לרחוב בחושך, עטופה במגבת ויחפה, כדי להציל אותך מעצמך?

להושיט לך יד ולבקש ממך לחזור אלינו חזרה לחגיגות. איך שמחתי כשלקחת לי את היד ובאת, איך הייתי מרוצה מעצמי, שאני מגשימה את פנטזיית ה Saviour Complex שלי.

היא מזכירה לי שאתה לא ילד, אתה יודע לשמור על עצמך והבחירות שלך הם שלך.

מזל שאני כבר לא מנסה להציל גברים מעצמם.