מערת החתול

כולי תחושת גועל כשאני חושבת עליך עכשיו.

כמו דבק שנדבק או לכלוך שנצמד לגוף, מסרב לרדת ורק ממשיך לטנף ולפצוע.

תחושת גועל כשאני נזכרת בעיניים שמחפשות אותי מהצד השני של החדר וננעצות בי, 

בידיים שאחזו לי במותן וליטפו לי את הירך.

בזיכרון שלך אומר את השם שלי, לרוב לא השם אלא מגוון כינויים שחשבת ראויים עבורי.

באחיזה שלך בי כאילו אני רכוש אבוד (אך יקר) שמצאת שוב, כאילו אני שייכת לך.

כשאני חושבת על התראת הצ׳אט קופצת כל פעם מחדש, כאילו אתה מנסה להשיג אותי מבעד למסך.

ובעיקר תחושת גועל מעצמי, שאהבתי ורציתי כל רגע.

אני רוצה שנ"צ, אבל כזה של רגשות ומחשבות.

רגע פשוט להיות,

בלי התאבססות במה אני מרגישה ומה אני חושבת,

בלי לצלול לפיענוחים על כל הקשרים הבינאישיים שלי בחיים ולאן הם יובילו,

בלי הלקאה עצמית על למה אני לא איפה שאני רוצה להיות בקריירה, למה אני לא מתקדמת מספיק בתחביבים שאני כל כך אוהבת.

בלי כל הרגשות שצפות מההווה ומהעבר,

מוחצות וחונקות כמו חבלים שקשרו הדוק מדי בלי להשאיר מקום לנשימה.

שמגיע לאחר עשור של טיולים ב"סצנת" הבדס"מ בארץ?

על לילות רבים וארוכים במסיבות של פעם, עם המוזיקה עדיין מתנגנת באוזניים וסימנים על העור שנותרו כמזכרת לסופ"ש עד לפעם הבאה.

של בחירות גרועות אבל מעצבות, מפגשים עם אחרים ועם עצמי.

של וודקה חמוציות אחד או יותר מדי וגרביון רשת קרוע.

תקופת ההרפתקאות בעבודה בליינים והצצה למאחורי הקלעים, לקום לעבודה ה"רגילה" שישי למחרת אחרי שתפסנו את הרכבת הראשונה עם הזריחה.

וכמובן הפסקות נדרשות כדי להתרענן, ועכשיו…

עכשיו הפסקה ממסיבות אבל התחיל מסע אחר, קצת פחות מלא עשן סיגריות, רדיפת אדרנלין, אנדורפינים בגברים ונשים חדשים, יותר שקט, איטיות ויציבות.