מערת החתול

...אבל לא ידעתי שעד כדי כך.

לא ברור אילו שיעורים היקום מנסה ללמד ולהעביר אותי הפעם, אבל כדאי שהם יגיעו מהר,

או לפחות שיהיה איזה אל שם למעלה להודות לו על מה שאני עוברת.

יש עדיין התכווצות קטנה בבטן כשאני עוברת על שיחות ישנות.

שילוב מוזר של חיבה ובחילה. על מה שהיה, מה שלא היה, ומה שאולי יכל להיות.

השיחות המקוריות כבר נמחקו אינספור פעמים לאורך השנים, ומסתובבים להם צילומי מסך ישנים.

 לא שומרת בכוונה, מבטיחה. 

צבע הרקע של הצ'אט חודר ובוטה כמעט כמו צורת הדיבור שלך. 

לפעמים הייתי מתה למשוך אותך בחזרה.

מה הטעם? אתה בטוח עדיין ילד חרא.

לפעמים נדמה שהתמכרתי לסבל של עצמי.

שהשליליות והציניות הפכו לחלק בלתי נפרד מהאישיות שלי, למה שמניע ומגדיר אותי.

כלי ותירוץ להנמיך ציפיות, לדכא צרכים ורצונות.

כי כל דבר אחר הוא מתכון לאכזבה.

מי אני בכלל בלי ה"אבל קשה\מורכב\מסובך לי"?

בלי "אבל אני לא מוכנה?" "כולם אותו חרא".

אם קובעים את התוצאה הסופית עוד לפני שנתת הזדמנות, קשה להתאכזב ולהיפגע (לכאורה) כי הרי לא באמת נתתי צאנס.

אבל אני חושבת שאני מוכנה לזה.

הלם שזה משהו שגרם לי לבכות. בכי אז היה אירוע נדיר, אם בכלל. 

לא הייתי יכולה להגיד מתי הפעם האחרונה שבכיתי. חברה דואגת שולחת הודעה לשאול לשלומי. יצאתי כבר מהאירוע? אני רוצה שהיא תבוא לקחת אותי?

אני כותבת שאני לא מפסיקה לבכות, ששוב שתית יותר מידי, שאתה ילד מפגר שלא שומר על עצמו. שיצאתי לרחוב בחושך, עטופה במגבת ויחפה, כדי להציל אותך מעצמך?

להושיט לך יד ולבקש ממך לחזור אלינו חזרה לחגיגות. איך שמחתי כשלקחת לי את היד ובאת, איך הייתי מרוצה מעצמי, שאני מגשימה את פנטזיית ה Saviour Complex שלי.

היא מזכירה לי שאתה לא ילד, אתה יודע לשמור על עצמך והבחירות שלך הם שלך.

מזל שאני כבר לא מנסה להציל גברים מעצמם. 

כולי תחושת גועל כשאני חושבת עליך עכשיו.

כמו דבק שנדבק או לכלוך שנצמד לגוף, מסרב לרדת ורק ממשיך לטנף ולפצוע.

תחושת גועל כשאני נזכרת בעיניים שמחפשות אותי מהצד השני של החדר וננעצות בי, 

בידיים שאחזו לי במותן וליטפו לי את הירך.

בזיכרון שלך אומר את השם שלי, לרוב לא השם אלא מגוון כינויים שחשבת ראויים עבורי.

באחיזה שלך בי כאילו אני רכוש אבוד (אך יקר) שמצאת שוב, כאילו אני שייכת לך.

כשאני חושבת על התראת הצ׳אט קופצת כל פעם מחדש, כאילו אתה מנסה להשיג אותי מבעד למסך.

ובעיקר תחושת גועל מעצמי, שאהבתי ורציתי כל רגע.

אני רוצה שנ"צ, אבל כזה של רגשות ומחשבות.

רגע פשוט להיות,

בלי התאבססות במה אני מרגישה ומה אני חושבת,

בלי לצלול לפיענוחים על כל הקשרים הבינאישיים שלי בחיים ולאן הם יובילו,

בלי הלקאה עצמית על למה אני לא איפה שאני רוצה להיות בקריירה, למה אני לא מתקדמת מספיק בתחביבים שאני כל כך אוהבת.

בלי כל הרגשות שצפות מההווה ומהעבר,

מוחצות וחונקות כמו חבלים שקשרו הדוק מדי בלי להשאיר מקום לנשימה.