Serendipity, zemblanity.

אני חושבת שאכתוב כמה ומה שפאקינג בא לי

כי אני לא באמת אמצא כאן משהו יציב

כולנו לא יציבים

כואבת לי הלסת כאילו עשיתי 80 שעות של גרון עמוק ואיכשהו לי נכנס לי זין לגרון כבר חודשים ספורים

וכואב לי הצוואר כאילו הייתי בתנוחות משונות תוך כדי שמושכים בי בחבלים ויש 2 איברי מין בתוכי

וכואבת לי הבטן כאילו היא פאקינג מפוצצת בשתן של איזה מישהו שלא אכפת לו מהבריאות שלי

וכואבות לי וחמות לי האוזניים כאילו החטיפו לי סתירות במהירות האור, למרות שהקול היה מתאים פה יותר.

ובכל זאת אין לי זין

כי זה מצריך מדי הרבה

וכי אני לא רוצה להיות זולה כמו אז

וכי אני לא רוצה משהו שלא יחזיק מעמד

וכי אני לא טובה בתקשורת נורמלית 

וכי אני או יותר מדי או בכלל לא ורבלית 

כואבת לי הברך, ואני לא על הברכיים, ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה להיות יותר, ובכללי, אולי אין לי צורך בזה. כי ברוב המקרים ה׳חינוך׳ הוא בכאב, ואם המטרה היא באמת כאב אז המטרה כבר הושלמה עוד לפני שייצרתם איתי קשר. ואם המטרה היא רק להאכיל את הסדיזם, אז למה לתרץ תירוצים ולהגיד ולהסביר שזה עמוק יותר.

על הרצפה 

עם חברים שמדברים לא מדברים ברקע

כאילו שלא מספיק הרעש הסטטי שקיים אצלי אני צריכה לשמוע גם את שלהם דרך החורים הקטנים שבמכשיר הזה שאני כל כך מתעבת להחזיק.

הכתפיים שלי כואבת, האם לכל בן אדם כואב לשכב על הבטן? או לשבת על כיסא?

הכסף לא מספיק. אני צריכה לדאוג לזה שייכנס עוד. ובזמן שאצל אחרים זה אומר לעבוד - אצלי זה אומר לנסות להסיר מסיכות מול רופאים. להראות שאני מחזיקה את חוליות עמוד השדרה שלי בשיניים, שהוא לא באמת כל כך יציב. שהכל כואב ומעייף, ואני רק נראית טוב כי זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כדי להרגיש סביר - וגם זה נתון לוויכוח אז מנין לי בכלל לדעת?

כואב לא כואב, גרוע אבל לא מספיק

״את נראית בסדר אז למה את סתם בבית כל היום?״

הם שואלים תוך כדי שאני עם עופרת במקום ידיים ומערכת תופים בכל מקום שבו זורם הדם.

״תפסיקי לחפש לנו מחלות חדשות, את צעירה״

הם אומרים כאילו רק כאשר מגיעה האבחנה הסבל מורגש. 

למה חזרתי לפה?

אולי כי אני שוב רוצה להתנתק ולברוח. לסבול עד כדי שהגוף שלי מחליט לשכוח שאני קיימת. 

רק שכל זה דורש ממני כל כך הרבה אנרגיה, והגוף שלי כבר הגיע למצב שבו אני במיטה אחרי מטלות בית וארוחת בוקר.

דיבורים דיבורים

מעשים? נעשים

לא מספיק

או יותר מדי

חרא על הכל. אסור לי אבל בא לי וודקה או יין.

נמאס לי מהתקופות האלו

שמגיעות להן מדי פעם

 מרימות לי את הדופק ומגבירות לי את הזעם

שיחות עם אנשים סתומים

שלא רואים טעם בלנסות להבין טיפה מעבר לשחור ולבן

זה מתיש ומתסכל ומרבה את הקורטיזול בדם.

אני חייבת להפסיק להיקלע לסיטואציות כאלו.

וכן, אני נכנסת אליהן מבדידות, אבל עדיפה הבדידות על פני זה.

אני שונאת את זה.

בא לי להוריד את הראש של כולם על רצפת בטון קרה ומטונפת.

פטישים בראש, וחום מתפשט. הבגדים שלי עדיין עלי אבל זה בגלל שהגוף שלי לא מפסיק להתלבט. הרגליים שלי קרות החלונות פתוחים והקירות מוארות.

לקום? לסגור? לחטוף סחרחורת?

להשאר, לסבול, אין עוד מה לעשות אז לכי לישון.

מגעיל, ולבד, אתמול ראיתי זוג ודמיינתי איך הם מביאים ביד. והחורף מגיע לא מגיע, אני לבד לא בדד. ראש מלא בדא והא, מחשבות טרופות בין מתוק לשריפה. אין לי איך להרגיע את הדפיקות, את החום, את הקפיצות, אין לי איך לחזור למקורות.

מוח מוח סע חזרה בזמן

תבטיח שיש לי למה לשהות כאן

הכאב משתלט והילדות ההן שוב צוחקות

אני פוחדת שהן תממשנה את זממן 

ובאופן מפתיע זה לא מדיק פיקס

ולא ממיגרנות

אלא מבלוגים קלישאתיים

יש בי רגשות של סלידה כשאני נתקלת באדם שמעוניין שחלק מהרושם הראשוני שנוצר עבורו יכלול גם תמונה, אסתטית לרוב, מקובלת חברתית, של הגוף שלו.

ייתכן שמדובר בתופעה שקשורה באסוציאציות.

אבל אני סבורה שיש לי הסבר לוגי כדי לגבות את זה.

אני רואה את הדינמיקה האידיאלית בין גבר לאישה כמשהו טיפה קדמוני.

הרי, כל דבר שקורה בנו קשור באבולוציה, אז מדוע כל כך הרבה מאיתנו נמנעים מלראות את זה גם במה שקשור בדינמיקה רומנטית זוגית?

זכר, תפקידו בהמשכיות של העולם הוא להגן, לספק צרכים הקשורים לכל מה שבסיסי יותר בסולם הצרכים של בן האנוש.

מקום בטוח לחיות בו. אוכל כדי לשרוד.

בזמן שאישה, תפקידה הוא לשפר את אורח החיים, על ידי סיפוק של כל צורך שמגיע אחרי צורך קיומי. אהבה, חמלה, לגונן על כל מי שתחת כנפה.

ואם לדבר באופן בוטה יותר, ובכל מה שקשור למין במערכת יחסים - הגבר תפקידו הוא לבנות בסיס, לייצר, בזמן שתפקידה של האישה הוא לטפח ולגדל. בין אם מדובר בצאצאים, או באינטרקציות המיניות עצמן - עד כדי משיכה ראשונית.

לפי הלוגיקה הזאת, מי שידאג לקיומיות יהיה הזכר, ומי שידאג לטפח - מילולית - תהיה האישה.

אסתטיקה תהיה תפקידה של האישה,

בזמן שהגבר יהווה ביטחון עבורה בעצם היותו.

משיכה אל גבר בעיניי אינה תלויה ביופי מוסכם חברתית, או בנאות אובייקטיבית. אלא במה שהסובייקט שהוא האישה, רואה מולו כבטוח. ולעומתה המשיכה אל האישה תהיה תלויה בנעימות - בין אם לעין, או למוח.