על הרצפה
עם חברים שמדברים לא מדברים ברקע
כאילו שלא מספיק הרעש הסטטי שקיים אצלי אני צריכה לשמוע גם את שלהם דרך החורים הקטנים שבמכשיר הזה שאני כל כך מתעבת להחזיק.
הכתפיים שלי כואבת, האם לכל בן אדם כואב לשכב על הבטן? או לשבת על כיסא?
הכסף לא מספיק. אני צריכה לדאוג לזה שייכנס עוד. ובזמן שאצל אחרים זה אומר לעבוד - אצלי זה אומר לנסות להסיר מסיכות מול רופאים. להראות שאני מחזיקה את חוליות עמוד השדרה שלי בשיניים, שהוא לא באמת כל כך יציב. שהכל כואב ומעייף, ואני רק נראית טוב כי זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כדי להרגיש סביר - וגם זה נתון לוויכוח אז מנין לי בכלל לדעת?
כואב לא כואב, גרוע אבל לא מספיק
״את נראית בסדר אז למה את סתם בבית כל היום?״
הם שואלים תוך כדי שאני עם עופרת במקום ידיים ומערכת תופים בכל מקום שבו זורם הדם.
״תפסיקי לחפש לנו מחלות חדשות, את צעירה״
הם אומרים כאילו רק כאשר מגיעה האבחנה הסבל מורגש.
למה חזרתי לפה?
אולי כי אני שוב רוצה להתנתק ולברוח. לסבול עד כדי שהגוף שלי מחליט לשכוח שאני קיימת.
רק שכל זה דורש ממני כל כך הרבה אנרגיה, והגוף שלי כבר הגיע למצב שבו אני במיטה אחרי מטלות בית וארוחת בוקר.
דיבורים דיבורים
מעשים? נעשים
לא מספיק
או יותר מדי
חרא על הכל. אסור לי אבל בא לי וודקה או יין.