הקונפליקט הפנימי הוא משהו שגורם לך להוציא כמה רגשות בו זמנית החוצה. במצב כזה אני יכולה לבכות את חיי ותוך כדי להתפקע מצחוק. זה משהו מוזר, בכי כואב שנשזר ברגעים של צחוק.
בכי, כמה דמעות. הלוואי שיכולתי להתפרק בבכי שובר לבבות, שובר שערי שמים, העיקר שישבור משהו.
עכשיו אני מרגישה מוצפת כי אני לא מצליחה להתרוקן. להתרוקן מכל המחשבות והתהיות, מהלקאה עצמית, מייסורי המצפון ומהרגשות האשם.
לפעמים בא לי להיעלם לאיזו מחילה, לקחת איתי ספר טוב, ממתקים, חטיפים, מלא מים, ופשוט לא להיות קיימת מחוץ למחילה הזו. להיעלם כדי לקחת פסק זמן מהחיים, מכל הדברים, ופשוט להיכנס לעולם משל עצמי.
בדרך כלל ספר מצליח לנתק אותי מהעולם המציאותי. אבל כמה זמן לא קראתי ספר. פשוט קר ואין כוח להחזיק את הספר בקור הזה, ואז אין לי לאן לברוח ולדמיין שאני בעולם אחר, שלרוב יש בו פתרונות לכל דבר, סולחים על הכול והכול מסתדר.
הלוואי שזה היה יכול לקרות גם בחיים האמיתיים.
הצלקות מהפצעים שהיו לך מתעוררות לפעמים ומזכירות לך שהן נוכחות. מזכירות לך אנחנו כאן, חלק מהעבר שלך. אנחנו לא נעלמנו. ואז את חוזרת לעבר כמו במנהרת זמן. יש דברים שאת מתחרטת עליהם ושונאת שהם התקיימו, ויש דברים שמעלים חיוך, צחוק, געגוע וכמיהה.
מה שכן, זה לא נותן לך לישון בשקט. יש מלא נדודי שינה, לפעמים סיוט פה ושם, ולפעמים חלום טוב שנזכרת במשהו שהיה לך כיף.
לפעמים אני אוהבת לשחק את הקורבן. זה יותר קל להשליך. אבל האמת היא שרק אני אחראית על החיים שלי ועל הבחירות שלי, גם אם רוב הבחירות לא היו טובות לי בדיעבד. ולקחת אחריות על הבחירות שלך זה להתמודד מול עצמך היום. וזה קשה, כי אני כל כך רוצה לחזור להיות מי שהייתי בעבר. תמימה, זורמת, פחות אובר תינקינג, יותר מנסה, יותר מעיזה.
אבל יש דברים שמשנים אותך. שמשנים את האדם שהיית והופכים אותך למה שאתה צריך להיות כיום. לפחות ההומור קצת נשאר והשמחה קצת נשארה.
אבל תמיד קל לכתוב רק על העצב,כי יותר קל לי להציף את האמת על דף ולא פנים מול פנים.