אני מרגישה שמשהו דעך בנינו. וכשאני שואלת את עצמי איך זה קרה ולמה, אני פשוט יודעת את התשובה. היא מונחת שם מול עיני. כמובן שהתשובה היא אני. הפחדים שלי, המשחקים שלי, ואנרגיה שאני צורכת ממנו. לא כולם מצליחים לשרוד את זה.
ולהישאר רק בוירטואל אף אחד כמעט לא מוכן לזה. הם מחפשים רק לצאת להיפגש, לראות ולהראות. ואני בסה"כ מחפשת להיות מוגנת מאחורי המסך. לתת לדארקית לצאת לחופשי מבלי שיראו מי היא וידעו מי היא.
לתת לרעל לזרום לי בעורקים בלי להרגיש שונה, בושה ורגשות אשם. להיות פעם אחת בחיים מי שאני רוצה להיות. אני לא רוצה לצאת מפתח הדלת ולהכיר. אני רוצה להישאר במקום הבטוח שלי, שזה הבית.
להיות מאחורי המסך ולהמשיך את חיי כרגיל, מבלי יותר מדי תנודות ואי יציבות. אני לא צריכה את זה.
ואולי זה בדיוק מה שכואב לי. שאני יודעת שזה דעך, ואני יודעת למה, ואני עדיין לא מצליחה לעצור את זה.
כי מאחורי המסך אני חיה. אני נושמת. אני לא צריכה להסביר, לא להחזיק מבט מול עיניים שבוחנות אותי, לא להצטדק על מה שמדליק אותי, על מה שמרגיע אותי, על מה שמסעיר אותי.
שם אני יכולה להיות חכמה, חדה, נועזת. שם אני יכולה להרגיש רצויה בלי להרגיש חשופה. אני יכולה לתת לדארקית מקום, בלי לפחד שהיא תדלוף החוצה ותהרוס לי את החיים.
אבל בחיים האמיתיים יש מחיר לכל דבר. גם לביטחון יש מחיר, גם להגנה יש מחיר. ואני נשארת במקום הבטוח שלי כדי לא להישבר, אבל ככה אני גם לא נותנת לקשר להפוך למשהו אמיתי ושלם.
כי קשר אמיתי דורש נוכחות. הוא דורש אומץ. הוא דורש להיפגש עם המציאות ולא רק עם המילים שלה. ואני עדיין לא שם.
זה לא כי אני לא רוצה אהבה. אני כן. אני פשוט רוצה אהבה שתבין את הפחדים שלי ולא תברח מהם. אהבה שלא תדרוש ממני לקפוץ אל הלא נודע לפני שאני בכלל מוכנה.
אהבה שתדע שיש בי שני צדדים, ושניהם אמיתיים. אני לא מבקשת הרבה. אני מבקשת שיישארו. שלא ינסו להציל אותי מעצמי, אלא רק להיות איתי בתוך זה.
גם כשהדלת נשארת סגורה. גם כשהמסך הוא המגן שלי. גם כשהלב שלי מפחד להאמין.
ואולי יום אחד, אם אני ארגיש מספיק בטוחה, אני אפתח חריץ קטן. לא דלת. רק חריץ. כדי שאוכל לנשום קצת מהעולם בלי להרגיש שהוא עומד לשבור אותי.