האם אני מפסידה אותך או אתה אותי?
כל אחד שבטוח בעצמו יכול לענות על השאלה הזו בקלות, בלי להסס.
ואילו לי אין תשובה אחת ברורה.
התשובה הברורה היא שאתה הפסדת אותי.
אבל זה לא אומר שאני לא הפסדתי אותך.
אולי זה באמת מה שהיה צריך להיות.
ובכל זאת, תחושת הפספוס זורמת לי בכל הגוף.
וזה מבאס.
כי אם לא היינו שנינו דפוקים ושרוטים כל כך מהחיים, אולי היה יכול להיות משהו נחמד.
לא בהכרח אהבה או זוגיות.
אולי פשוט חברות טובה, עם התאמה מושלמת למין.
אבל כשהרכבת עוברת, אין דרך אמיתית לתפוס אותה שוב.
ובמקרה הזה, היא כבר נסעה.
ובסוף זה פשוט לא קרה.
לא כי לא רצינו מספיק, אלא כי לא ידענו איך.
כל אחד הגיע עם השריטות שלו, עם העייפות של החיים, עם הפגיעות,עם החוסר אמון.
זה לא סיפור יפה ולא לקח לחיים.
זה חיבור שהיה יכול להיות משהו, ולא היה.
וזה נשאר ככה.
בלי המשך ובלי סגירה.
נשאר ככה באוויר תלוי ואין לי רצון להוריד את זה לקרקע.
לא לסגור, לא להגדיר, לא להכריע מי אשם ומי צדק.
זה תלוי שם כי ככה זה באמת הרגיש.
יש חיבורים שלא נהרסים,לא קורה שם משהו שהחיבור מתפרק.
הם פשוט מפסיקים להתקדם.
הודעות שנשארות לא כתובות. מחשבות שלא קיבלו גוף.
משהו שיכול היה להעמיק, ובמקום זה נתקע באמצע.
ואולי זה החלק הכי קשה.
לא הכאב, אלא הידיעה שלא הייתה כאן דרמה גדולה.
רק החמצה שקטה.
כזו שלא משאירה משהו ברור, אבל כן תחושה עמומה של מה אם.
אז זה נשאר תלוי.
לא עבר, לא הווה, בטח לא עתיד.
פשוט משהו שהיה רגע אחד קרוב מדי כדי לשכוח, ורחוק מדי כדי להמשיך.