רמת הזייה חדשה הגיעה אליי.
אני נמצאת באיזה צ’אט מסוים. בצ’אט הזה, כשחוסמים מישהו, החסימה מתבטלת ברגע שאני מתנתקת או שהוא מתנתק. הזוי בפני עצמו, אבל זה הרקע.
זה התחיל בערב אחד שהייתי בו במצב רוח ממש טוב. נכנסתי בצ’אט עם הכינוי הקבוע שלי, דיברתי, צחקתי ונהניתי.
בשלב מסוים הוא פנה אליי והתחיל לשאול על הכינוי. אמרתי לו שאני כותבת בלוג, ושזה קשור לשם שבחרתי. מפה לשם הוא חיפש ומצא, או שאני נתתי לו קישור*. האמת? אני כבר לא זוכרת.
מאותו רגע הבן אדם החליט שאני מישהי שהוא מכיר. לא בערך. לא דומה. ממש אני.
מאז, מבחינתו, אנחנו מדברים בכל מקום, בכל זמן, בכל זהות אפשרית.
הקטע היותר חמור הוא שהוא חיבר לעצמו סיפור שלם. הוא לקח מלא ניקים מהצ’אט, חיבר אותם לדמות אחת, וניקז את כולן אליי.
מבחינתו, כל אחת מהן זו אני. לא משנה כמה פעמים ניסיתי להסביר, להוכיח, לפרק לו את הפנטזיה. זה פשוט לא נכנס למוח הסתום שלו.
יש בזה משהו שגם מעורר בי רחמים. כי זה אדם שככל הנראה מאוד חולה, מאוד בודד, שבנה לעצמו עולם ודמות, ואיכשהו החליט שזו אני. רמת האובססיה שלו כבר מזמן חצתה קו סביר.
ועכשיו, שלא תבינו לא נכון. אין לי בעיה עם אובססיה. אין לי בעיה עם פסיכיות של גברים. באמת שלא.
אבל למה יקום, למה אף פעם לא מגיע אליי אובססיבי ופסיכי נורמלי? תמיד זה איזה הזייה חדשה.
מישהו שיהיה לו משהו בין האוזניים, ולא רק שיגעון לא מבוקר. מישהו בלי בעיות נפשיות קשות, ובלי דמיון פורה מדי שמדלג מעל המציאות.
מה כבר ביקשתי?
גבר,פסיכי, אובססיבי, חתיך, חכם ועם שיגעון מתון.
אוף.
*הוא טוען שאני נתתי לו את הקישור לבלוג.