אני מרגישה כל כך אפטית. שאין לי כוח לכלום, פשוט לכלום. יש לי לחץ מטורף בעבודה, לחץ מטורף בחיים האישיים, והמצב הבריאותי שלי גם הוא, אפילו אם רק טיפה, מדאיג. אני מרגישה שאני צריכה להתנתק לכמה זמן מכל המציאות הזו, להפסיק להרגיש הכול.
וזה קשה. קשה לנתק את עצמך מהכול.
אבל בפועל אני מרגישה כל כך חסרת תחושה כלפי הסביבה וכלפי האנשים שסביבי, שלפעמים אני מרגישה כמו בן אדם דוחה. כי אני לא שומרת על קשר רציף עם חברות שלי, בקושי יצאתי או נפגשתי בחודשיים האחרונים, וזה רק מגביר את תחושת המחנק.
יש עליי אחריות כל כך גדולה, שאני לא יכולה כרגע אפילו לצאת ליומיים של נופש. אני תמיד אומרת לעצמי יאללה, אחכה לחודש הבא ואצא לכמה ימים. נופש קטן, מלא ספרים חדשים, אוזניות, אוכל טוב ונוף יפה. ואז מגיע החודש הבא והוא עדיין עמוס.
היה שלב שאמרתי לעצמי שזו רק תקופה וזה יעבור, אבל כבר התייאשתי מלומר את זה. אני מרגישה ריקה, לא חברותית, ואין לי כוח לשום בן אנוש בחיים שלי.
אני פשוט רוצה להיות חופשיה בלי שום מחוייבות ואחריות לאיזה חצי שנה וזהו.
הלוואי שאני אוכל להגשים את הפנטזיה החמודה הזו.