אין לי מספיק כוחות לעשות משהו.
אין לי מספיק כוחות להתמודד.
אין לי מספיק כוחות להתארגן, לצאת ולהכיר מישהו חדש.
פשוט אין לי.
הזוגיות האחרונה שהייתי בה השאירה בי מספיק צלקות כדי שארצה יותר את הלבד מאשר את הביחד.
ושלא נדבר על יחסי אישות.
זה לא שאני לא חרמנית או לא רטובה.
אני חרמנית ורטובה עשרים וארבע שבע.
אבל אין לי כוח לכל מה שזה עלול לגרור אחריו. לכל ההתארגנות, לכל ההשקעה, לכל המאמץ הרגשי שמתלווה לזה.
אין לי כוח להשקיע במשהו חדש.
טוב לי במקום הישן והבטוח.
אז אני מתחבאת מאחורי המסך.
ואל תטעו. אני לא כל היום מתכתבת עם גברים או מנסה להכיר. זה פשוט קורה לפעמים. וגם אז אני לא רוצה לצאת מגבולות הווירטואליה. זה שקוף וברור, מונח על הדף בלי משחקים.
זה לא משהו ריאלי.
זה לא בהכרח נכון.
וזה כנראה גם לא הכי בריא.
אבל כרגע זה מה שטוב לי ומתאים לי.
זה מה שעובד בשבילי עכשיו.
זה מה שמוריד לי קצת מהעומס הנפשי שאני נמצאת בו.