שוחחתי עם חברת הנפש שלי.
היא עכשיו בטיול הגדול שלה, לבד, בתאילנד. כמו תמיד, הכל התחיל ממשפט אחד קטן שאמרתי לה:
"הלוואי שיהיה לי את האומץ לעשות את זה יום אחד."
ומשם זה גלש לשיחת נפש. שיחה כזו שמפרקת אותך מבפנים. בכיתי, וגם היא. היא הזכירה לי מי הייתי לפני שהכל קרה. היא הזכירה לי שאני לא אשמה. היא הזכירה לי שמותר לי לחיות.
היא החזירה לי רגעים של מי שהייתי פעם. של שמחת החיים שהייתה בי. של החופש, של הרצון לצאת, לבלות, להרגיש. היא אמרה לי שזה שילדתי ילדים לא אומר שאני צריכה לכבול את עצמי. שהמצפון שלי צריך להשתחרר, לא להעניש אותי.
ואני יודעת את כל זה. עמוק בפנים אני יודעת. אבל משהו בשיחה הזו ניער אותי באמת, כאילו מישהו פתח חלון במקום שהתרגלתי לנשום בו אוויר סגור כבר חמש שנים.
הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להזניח את הנפש שלי. אני חייבת להתחיל טיפול, לא מתוך חולשה אלא מתוך רצון לחזור לעצמי. לחזור לנשום, לחזור להרגיש, לחזור לזרוח.
כי אני מתגעגעת אליי.
אל מי שהייתי לפני שהפחד נכנס לכל פינה. לפני שהלב למד להצטמצם כדי לא להיפגע.
אני מתגעגעת לצחוק שהיה יוצא ממני בלי לחשוב, לרגעים שבהם הייתי קמה בבוקר עם רצון לחיות, לא רק לתפקד. מתגעגעת לגרסה שלי שלא ביקשה רשות להיות.
אני צריכה להפסיק להיות אישה בגיל 31 שמרגישה כאילו היא בת 60.
להפסיק לחיות בעייפות שלא שייכת לי. להפסיק לדבר לעצמי כאילו כבר נגמר לי הזמן. להפסיק להתנהג כאילו החיים שלי כבר מאחוריי, כשבעצם הם עוד לפניי.
אני רוצה להיזכר איך זה להתרגש. איך זה לצפות למשהו. איך זה לצאת מהבית לא רק כי צריך, אלא כי בא לי. כי אני רוצה להרגיש, לראות, לחוות.
אני רוצה לחזור להיות קלילה יותר, חיה יותר, נוכחת יותר. לא כבויה. לא שורדת. חיה באמת.
אני רוצה לחיות, לטפס על הקושי הכי גדול שלי ולצלוח אותי.
אני רוצה להיות אמא מאושרת, אמא שהילדים שלה יראו שהיא מגשימה את עצמה.
אני רוצה להרגיש שזה לא עול אלא כיף.
שיהיו לי כוחות לחנך אותם להיות ילדים טובים, עם ערכים טובים.
מגיע לי להכיר את עצמי מחדש ולדעת מה מסתתר מאחורי כל החומות והמסיכות.
מגיע לי לחיות בשלום.
מגיע לי לקבל את עצמי כמו שאני, ולאהוב את זה.
אני לא אשמה.
אני לא אשמה.
גם אם המצפון זועק שכן, אני לא אשמה.
לא בחרתי שזה יקרה, לא רציתי שזה יקרה.
אני לא אשמה.
ואולי עכשיו, אחרי כל השנים האלה, הגיע הזמן שאפסיק להילחם בעצמי ואתחיל לבחור בי.
להאמין לעצמי כשאני אומרת את זה, גם אם זה עדיין מרגיש רחוק.
לתת לעצמי הזדמנות אמיתית לחיות, לא מתוך אשמה, אלא מתוך חופש.
ורצון להיות מי שאני באמת, ולא ללבוש על עצמי תחפושת.