קשה לעכל את זה, אבל בזמן שאנחנו גוללים בטלפון יש בחורים בני עשרים ומשהו, ילדים בעצם.
שכל החיים שלהם היו אמורים להיות לפניהם. התואר שתכננו להתחיל, הטיול הגדול שחלמו עליו, המשפחה שהם עוד לא הספיקו להקים.
הכל פשוט נקטף ברגע.
והלב נשבר, ולא רק בגלל האובדן עצמו, אלא בגלל מה שקורה כאן בחוץ.
בזמן שהם נותנים הכל כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן בשקט ובשלווה, אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותם מעגלים מעייפים. ימין, שמאל, חרדים, חילונים.
אנחנו שורפים כל כך הרבה אנרגיה על מריבות שהופכות לזוטות אל מול המחיר הבלתי נתפס שהם משלמים. הם נלחמים בשביל הבית של כולנו, ולפעמים זה נראה כאילו שכחנו איך נראה ה"ביחד" הזה.
איך אפשר להמשיך להתווכח על דברים כל כך לא חשובים,כשמישהו אחר מקריב את כל המחר שלו בשביל הווה והעתיד שלנו?
אולי הגיע הזמן שנסתכל רגע על השמות והתמונות של אלו שלא יחזרו, ונשאל את עצמנו אם הוויכוח הבא שלנו באמת שווה את זה. מגיע להם שנהיה ראויים להם. שנדע להניח לרגע למה שמפריד בינינו ונזכור מה מחזיק אותנו כאן.
יהי זכרם ברוך.💔
(אני כבר עם חבילת טישו.
והתחלתי לבכות על ילדים שלעולם לא יזכו לחיבוק של אמא ואבא,והבית שלהם זה חלקת אבן קרה ומנוכרת.
על ילדים שלא הכרתי ולא אכיר,אני רק יודעת שבזכותם אני עדיין חייה ונושמת במדינה שלי).