אני באה מבית דתי.
יותר נכון – מבית דתי-חרדי.
תמיד היה לי קשה עם חוקים, מגבלות,
ובגדול,לקבל סמכות.
ויצאתי בשאלה בגיל מאוד צעיר.
היו לי תקופות של עליות וירידות ברמת האמונה באלוהים ,כוח עליון כלשהו, איך שתרצו לקרוא לזה. אבל כיום אני מבינה שאני יכולה להיות מי שאני רוצה, ואני לא אקבל עונש מהכול-יכול.
נכון, אולי אני חוטאת. אבל משפט אחד נחרט בי מהאולפנה ולא עזב אותי מאז:
"מצוות ומעשים בין אדם לחברו הם הבסיס למצוות ומעשים בין אדם למקום."
למי שלא מכיר את ההבחנה:
"בין אדם לחברו"- היא פשוט החובה להיות קודם כל בן-אדם. להתייחס לאחרים בכבוד, ביושר ובחמלה.
בדיוק כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך.
"בין אדם למקום" - הוא הקשר האישי שלך עם אלוהים.
כל המצוות והפעולות שנועדו להראות כבוד, אמונה וחיבור אליו.
לפי הפרשנות שלי:
להיות אדם טוב יותר לסובבים אותי,לחברה,חשוב יותר ממצוות מול אלוהים.
יכול להיות שאני טועה.
אבל אני לא מאמינה שאני טועה,ואני רוצה להאמין שאמונה היא לפי מה שאני *בוחרת* לחיות,ולא לפי מה שאחרים מכתיבים לי או לחיות לפי חוקים שלרוב לא מתאימים לכולם.
לאחרונה חזרתי קצת למקורות. אני הולכת מדי פעם להתפלל בקברי צדיקים, ולא אשקר, זה ממלא לי את הנפש.
אבל זה כל ההבדל שאת עושה את זה מהרצון *שלך* בלבד.
ולא מהרצון לרצות את הסביבה או שהסביבה מכריחה אותך.