אני ערה מ־3 בבוקר. קמתי כי הייתי צריכה להתרוקן, וכשחזרתי למיטה ניסיתי להירדם, אך ללא הצלחה. התהפכתי מיליון פעם לצד ימין ואז לצד שמאל. קמתי מיליון פעם לבדוק את הילדים, חילקתי להם מלא נשיקות רכות ושקטות, והתמוגגתי מהשלווה שלהם.
משהו מטריד את דעתי. יש בי אי שקט.
החלטתי להיכנס לאינסטגרם כדי להתעדכן, וסתם לצפות בגברים נאים עד מאוד. ותוך כדי שאני צופה בכל מיני רילס וכאלה, גל של עצב שוטף אותי.
ואני לא יודעת למה ואיך, אבל אני מבינה שאני כל כך עצובה. עצובה וגם חרמנית. אבל בעיקר יש בי עצב עמוק שלא נותן לי מרגוע ולא נותן בי שקט.
וזה הגיוני בגלל מה שחוויתי, הטראומה שעוד לא טופלה. וגם אני יודעת שאני בת אנוש רגישה מאוד, ואני יכולה לקחת על עצמי עצב של אחרים.
זה כמו כשהייתי ילדה קטנה, והאופנה בחדשות הייתה להראות את הילדים הרעבים באפריקה. אז הייתי בוכה לאמא שלי ולאבא שלי שאני רוצה שהם יטוסו לאפריקה ויאמצו כמה ילדים משם, וככה ניתן להם בית חם ואוכל.
או כמו הפעם ההיא שראיתי עם אבא שלי National Geographic, והיה קטע שאורקה אוכלת גור של כלבי ים. ואני בכיתי לו כל הלילה, כי זה ממש כאב לי. כאב לי על הגור הזה, ושהוא היה צריך להיאכל על ידי אורקה אכזרית וחצופה. ולא משנה עד כמה אבא שלי ניסה להסביר לי שככה זה בטבע, לא הייתי מסוגלת לקבל את זה.
הרגישות הזו לסביבה לפעמים מעייפת, כי היא משפיעה עליי ממש. זה כאילו אני לוקחת כאב ועצב של אחרים ושמה אותם עליי. כאילו אני חווה אותם ממש.
עם השנים זה קצת דעך. אבל לפעמים יש תקופות שאני ממש חווה את זה, כמו למשל ב־7/10, או בשבוע הנוראי הזה.
אין בי כבר את היכולת לבכות כמו שהייתי בוכה כשהייתי ילדה קטנה, אבל העצב והמועקה שאני חשה כל כך כואבים לי, עד כדי כך שהם לא נותנים לי מנוח.
אומרים שכשחווים טראומה של אובדן, כבר קשה מאוד לבכות על אובדן אחר. וזה נכון. מאז האובדן שלי אני לא מסוגלת לבכות על אובדן של אחר. חוץ מיום הזיכרון, שמשום מה העיניים שלי זולגות בו כל היום.
ואולי זה לא שאין בי דמעות, אלא שהן שינו צורה.
פעם הן היו יוצאות מהר, בלי בושה, כמו ילד שנפצע וצועק מיד. היום הן נשארות בפנים. הן הופכות ללחץ בחזה, לכובד בגרון, לעייפות שלא מוסברת, ללילות של ערות שבהם הנפש לא מוצאת מנוח.
אולי מאז מה שעברתי, הגוף שלי למד לשמור עליי אחרת. למד לסגור שערים, למד לעצור הצפה, למד להחזיק בפנים גם כשכואב. כי יש כאבים שאחרי שפוגשים אותם פעם אחת, משהו בך כבר לא בוכה באותה תמימות.
לפעמים אני חושבת שאנשים רגישים באמת לא חיים רק את החיים של עצמם. הם סוחבים איתם את הד של העולם. כאב של זרים, פחדים של תקופה, צער של חדשות, מבט של ילד, קול של אמא, זיכרון ישן. הכול נכנס פנימה ומבקש מקום.
ואולי כל מה שקורה בי הלילה קשור להכול יחד. לא רק לחוסר שינה, לא רק לעצב, לא רק לטראומה, ולא רק לרגישות שלי. אולי זה כל הדברים שהתאספו בפנים יותר מדי זמן, ובשעה שלוש בבוקר כבר לא היה להם לאן ללכת.
כי בלילה הכול נהיה חשוף יותר. אין רעשי רקע, אין משימות, אין אנשים, אין מה שיסיח את הדעת. יש רק אותי מול עצמי. מול הגוף שלא נרדם, מול המחשבות שלא נחות, מול הלב שמנסה לספר לי משהו ואני עדיין לא מצליחה להבין את השפה שלו.
ואז אני בורחת רגע לאינסטגרם, למסך, לפרצופים יפים, לשטויות, להסחת דעת קטנה. אבל אי אפשר באמת לברוח ממה שיושב בנפש. אפשר רק לדחות אותו בכמה דקות. כי גם בין רילס וגברים נאים, העצב ידע למצוא אותי.
ואולי גם החרמנות שכתבתי עליה היא לא דבר נפרד. אולי גם היא געגוע. געגוע לחיים, למגע, לתשוקה, להרגיש חיה, להרגיש רצויה, להרגיש שהגוף שלי שייך לעונג ולא רק להישרדות. לפעמים הנפש מדברת בכאב, ולפעמים היא מדברת דרך הגוף.
ואני מבינה שגם הילדה שהייתי עדיין חיה בתוכי. הילדה שבכתה על ילדים רעבים, שבכתה על גור כלבי ים, שלא הצליחה לשאת אכזריות. היא עדיין כאן. רק שעכשיו היא גרה בתוך אישה שכבר ראתה דברים, חוותה אובדן, למדה שהעולם לא תמיד רך למי שרך בעצמו.