לפני 6 ימים. יום שלישי, 2 ביוני 2026 בשעה 13:27
אני מרגישה אותה. את האפלה שמתחילה לצוץ. את התהום שרוצה למשוך אותי אליה. אני מרגישה שמאז המקרה יש בי דיכאון קל. כמובן שעדיין לא אובחנתי, אבל למי יש זמן לזה?
בין הורות לעבודה, איך בכלל מוצאים זמן לעצמך? כשאת אם חד הורית לכמה ילדים?
אני מרגישה שאני טובעת בתוך בור שחור, מקום שאין בו קרני שמש שמצליחות לחדור. אבל אני עדיין צריכה לתפקד, כי יש לי אחריות. אחריות שבחרתי להביא לעולם הזה, ואני צריכה לדאוג לכל צורכיהם, כי אני ההורה הפעיל היחיד.
אז אין לי את האפשרות להישאר במיטה ולא לקום עד שנה הבאה. אין לי את הפריבילגיה לעצור. לכן צריך לפקוח את העיניים בכל בוקר, גם כשאין חשק. גם כשהנפש כבדה. גם כשהחושך לוחש לך להישאר במקום.
וצריך לקום. להתארגן.לחייך לעולם ולהמשיך הכל רגיל כאלו שהעולם שלך לא עצר מלכת ברגע שזה קרה.